שסק. בארץ

שסק תמיד סימל עבורי את ילדותי פה. מחשבות בשבוע הלאומי.

יש בטח הרבה דרכים לאכול שסק. אני מת עליו. בדרך כלל אני נוגס ויורק את החלק השחור למעלה, זה שרצוי שעד לפני שניות מעטות היה מחובר לענף של עץ השסק. עץ? בקושי שיח. אבל עבורי הוא תמיד יהיה עץ השסק בחצר של דרור.

אחר כך אני נוגס בערך שליש מהפרי, מפלח את מה שנשאר אנכית, כך שאני יכול להשליך את הגלעינים המושלמים שלו ואת העור שעטף אותם. בקצות האצבעות אני גם מסלק את הקצה התחתון, ומקווה שקצת מהקליפה תיפרד גם היא מהבשר הכתום הזוהר והעסיסי. ואז בא הכיף. ואחריו עוד אחד. הסינים והיפנים עושים מהשסק ריבות וצ'אטני ואני מתקשה להבין.

יותר מהכל אני אוהב את המיץ של השסק שניגר לי על הסנטר. בהפסקה של הכדורסל. לא זה שבטלוויזיה. בחנייה של דרור, שני ילדים ואחר כך נערים, שמסוגלים להעביר יום שלם על עשרה מטרים רבועים עם כדור כתום וסל בגובה שני מטר וחצי. ובין משחק למשחק, שסק. זו התקופה היפה של השנה. של החיים. אביב, עדיין לא חם מדי לזוז בחוץ, אבל החיים עושים צעדי ענק בכיוון הקיץ, הבגדים מתקצרים וההורמונים גואים.

אני זוכר את רונן מגיע לביקור, משחק מולי, מנצח ואחרי זה נוזף בי על שאני לא משתמש בהטעיות. שיעור הכי פשוט, דבר שחמק ממני במהלך משחק, ומאז אותו רגע שינה את אופן המשחק שלי. השמש זרחה, השמיים הפכו בהירים ומלובנים מיום ליום. הזמן הזה בו בהפסקות בבית הספר היו מדברים ביראת כבוד על בארי לייבוביץ', כמובן. בו טבלאות עיטרו את המחברות שלי עם שמות כמו וארזה, ברנו, ווילרבאן. עיירות סוג גימ"ל, כמו שאני יודע היום, אבל אז הן היו אירופה בשבילי.

 

אבא של דרור היה שופט כדורסל. חבר בכיר באיגוד השופטים, ומדי פעם היה מסדר לו ולבנו כרטיסים למשחק של מכבי. דווקא ניסיתי להתחבר, קניתי כרטיסים ונסעתי ליד אליהו. אבל להפוך אוהד של מכבי לא הפכתי. גם לא של אף קבוצה אחרת, מלבד איזו עונה חפוזה עם גבת-יגור.

ביום שני ראיתי את דרור. זה היה בבית הספר העממי שבו למדנו שנינו. כמובן שהוא כבר לא עממי, ואפילו בית ספר הוא לא. "בית חינוך הומניסטי על שם יוסף ויתקין", לא פחות. מה זה בית חינוך, ואיפה זה הופך להומניסטי? מילא, העיקר הכוונה. בכל אופן, חגיגת יום העצמאות היתה שם. פעם היא היתה בכל מושב לעצמו. מרכז חיי התרבות השנתיים. אפילו יותר מחוג הטיולים בארץ, אליו סחבו אותנו הורי שנים ארוכות. כמו שפסח הפך למרכז החגיגות המשפחתיות, יום העצמאות היה החג הפומבי המרכזי. ואני זוכר את שורות שקיות הנייר החומות, ממולאות החול ודלוקות הנר. עדיין אני אוהב אותן, אני מודה, אבל מנוף יום העצמאות הן נעלמו.

היום החגיגות קטנו, כמו גם חיי התרבות הציבוריים בכלל. לכל חוף חפר יש מתנ"ס משותף, שחגג בכפר ויתקין, במתחם בית החינוך. בית הקפה היה ליד הבטונדות. אלו שהקימו כשעליתי לכיתה ו' והיו אמורות להיות זמניות בלבד. אבל הטקס היה כתמיד.

את ראש הוועד החליפה מנהלת המתנ"ס, מקריאה בלי הטעמה שורות מליציות וקלישאיות. ואז עלו ילדי הגנים למצעד הדגלים. בתי, שרואה חגיגת יום עצמאות ראשונה, נעמדה עלי לראות את הכחול הלבן הזה מתנוסס ברוח, ועיניה בורקות. גוש חוסם לי את הגרון, ואני שמח שהחושך נותן לי הזדמנות למחות את העיניים. אחרי הכל, יש לי תדמית להגן עליה. שבניתי בעמל רב. תדמית צינית ומרוחקת, שלא כדאי להתווכח איתה על פוליטיקה.

יום קודם עוד ראיתי את פנאתינייקוס עושה בית ספר לכדורסל, למנטאליות ולדומיננטיות של מכבי, וניתחתי את המשחק במקצועיות באיזמל קפוא. התווכחתי והוכחתי באותות ובמופתים שהכדורסל בארץ גוסס ושמכבי צריכים להשקיע בתחרות מקומית כדי לשמור את הענף בחיים. כמו שבגרמניה באיירן עושה עם מועדונים בסכנה פיננסית, למשל.

איפה ימי בדאלונה, ואיפה המקצועניות של היום. מכבי תל אביב, אז שליחת הציבור, נציגת העם הקטן והעני מפינת היבשת, אם אפשר לקרוא לה כך, נלחמת באריות אירופה העשירה והמתקדמת. בגויים הגבוהים והחזקים. היום אני יודע שאלו היו קבוצות מקומיות מעיירות קטנות, ושסילבר, בואטרייט, פרי והשאר היו שחקני חיזוק אמריקאים ולא מאוד ציוניים. ומכבי היום היא ארגון פרטי למטרות רווח שלא מייצג אותי בשום אופן שהוא. 

קבוצת המתעמלות האמנותיות של חוף חפר הוציאה ממני אנחות התפעלות. גיסתי ואחייניתי רקדו את הבילויים באופן משכנע וסוחף! את הסתירה שבראש הטבעתי בהכרה, שבכל זאת, ישראל היא מדינה קצת אחרת. הרבה אחרת, והמדינה שלי. ויש גם הרבה מה להתגאות בו.

 רק השירה לשלום החזירה לי את הציניות – בתוכי נזכרתי בדרום אפריקה שלמדתי להכיר. על הנדר שנדרו הבורים לעצמם להגן על המדינה ולקדם אותה, עד שהמטרה הפכה למנטרה. לא, ישראל היא לא דרום אפריקה. אבל היום גם אנחנו רוצים שיהיה שלום, ולא לעשות שלום. שזה הבדל גדול. כמו בין חלומות למציאות.

הזיקוקים הפחידו את הבת שלי, אבל ריתקו אותה. כולה רוגשת, זינקנו אל מכמני הישראליות הזמנית, החמה והסוחפת. התגאיתי בבת שלי, כולה שלוש וחצי, נלחמת על מקומה ב"מתנפחים" מול בני שש מרושעים. ואיך היא מזנקת מטה אל הלא נודע. היא נסעה ברכבת בסיבוב ואחרי זה אכלנו צמר גפן מסוכר ואת אותן עוגות שאהבתי כשהייתי בגילה.

אני מזמן כבר יודע לזהות את האופות שמאחורי כל עוגה, וערכתי לה סקירה קצרה של כל מה שטוב. לדעתי לפחות – כילד, לא כהורה. אחרי זה היא זכתה בביתנים באוסף מרשים של פרסי ניחומים מידי ילדי "המשימות" בני ה-13, שהמתינו בקוצר רוח לשעה החופשית במתקנים שהובטחה להם בתמורה.

המשכתי להרהר בדיון שהיה לי אודות דרישת הכבאים להוסיף את קורבנותיהם לרשימת החללים של יום הזיכרון. בתחילה חשבתי שזה מופרך, אבל ככל שלמדתי יותר ודנתי בנושא עם אחי, התגבשה בי ההכרה שזו הזדמנות פז לקבע את זהותה החדשה של המדינה, כמדינה בוגרת ומהורהרת. בלי לרצות לפגוע במשפחת השכול – עוד ביטוי נוראי, שהרי השכול הוא תמיד אישי בלבד, ואחר.

משפט מפתח עבורי ביום הזיכרון הזה היה במכתב של דן חמיצר אל אביו, שנהרג במלחמת השחרור, ופורסם במוסף מיוחד של 'ידיעות'. "אני לא יודע אם אני אוהב אותך", כותב חמיצר, "תמיד עניין אותי לדעת איך זה כשאוהבים אבא". כאבא במשרה מלאה, המשפט המרוחק הזה, שונה כל כך ממליצות ורגשות שאנו מורגלים בהם מעשרות ימי זיכרון, נתן לי אגרוף למרכז התודעה. תחושת האובדן הנוראה הזאת. הכל אני אעשה, כדי למנוע אותה מאהובי.

יום הזיכרון היה תמיד לחללי מערכות ישראל. ואני מבין את 'יד לבנים' שאומרים, שצריך לקבוע באופן מסודר למי היום הזה מיועד. חשבתי שמי שנהרג בשליחות המדינה יכול להוות קריטריון כללי מושלם. נהרגת בתפקיד, שהמדינה שלחה אותך אליו? אתה ראוי לכל הכבוד שהמדינה יכולה לתת. אבל היכן נכנסים חללי פעולות האיבה למשוואה הזו – ואני מתנצל על השימוש במונחים כאלה? מי שיצא לשתות קפה ונרצח?

הדיון בחללי הכבאים, אם לא ייפתר פוליטית באופן חד פעמי, כטלאי בלי תפירה מחדש של הקווים המנחים, יכול ליצור יום זיכרון חדש. יום, שיהיה מיוחד לישראל, ולא רק באופן הזיכרון. יום, שיוקדש לזיכרון לכל החללים שלנו, עם פחות אופי צבאי וממלכתי. "יום הזיכרון וההתייחדות הלאומי", הציע אחי לקרוא ליום הזה, וזה נראה לי כתשובה אידיאלית. עם ישראל מתייחד עם, וזוכר את חלליו. הרי למשפחות השכולות עצמן זהו רק יום אחד נוסף בחיים של זיכרון.

ואז ראיתי את דרור. כרגיל, ארשת מצוברחת סבבה אותו. שנינו היינו אז דחויים בשוליים, ואני חושב שהתחלנו להתרחק כשהבנתי שהוא משלים עם כך. לפחות כך חשבתי. אבל הפעם היה לדרור זקנקן אופנתי שהלם אותו, אישה שלא ראיתי מעודי, וילד קטן על זרועותיו. הוא לא זיהה אותי, למרות שהעברנו אלפי שעות ביחד. או לפחות, הוא בחר שלא לזהות אותי. וגם אני חלפתי על פניו בלי להסגיר את עצמי או מחשבותי. ממילא, ואת זה גילינו לפני כ-15 שנה, כשנפגשנו לאחרונה, אין לנו כל כך נושאים משותפים. התרחקנו. התבגרנו. השתנינו.

חזרנו לפנות בוקר הביתה. ואני הסתערתי על השסק.

יותר גדולה מהדרים טים! (ועדיין אין כמו המקור)
היידה, באך! - היום ה-1 בתחרות רובינשטיין

24 Comments

בני תבורי 12 במאי 2011

וואו, כמה יפה.
צריך רק להזכיר את הלחיצה באגודל ואצבע על קצה השסק ותנועת הניעור הקטנה כדי לחלץ את הגלעינים מתוכו. וצריך להודות, ריבה משסק היא מעשה מגונה.
בתקופה בה שיווקתי מזון לפרות מטעם "גלעם", ביקרתי על בסיס קבוע במרכז המזון בויתקין. אחר כך הייתי עוצר ללחמניה ושמנת בפוליצר. שם ראיתי את אחד הטקסים המרגשים של יום הזכרון, עם משמר הכבוד של בני תנועת המושבים. ואין, אין בעולם על הכיף של יום העצמאות עם הילד הקטן על הכתפיים שנצמד חזק חזק בזיקוקים. אפילו תבוסה של יונייטד לא משתווה.

יריב 12 במאי 2011

נהדר.
לגבי יום הזכרון, נפגעי פעולות האיבה זה רק חלק קטן מהמוזרות. כל מי שנהרג כשהוא רשום כחייל, מכל סיבה שהיא, הוא חלל צה"ל. לא נראה לי הגיוני שהקריטריון כולל אנשים שנהרגו בחופשה בטיול בחו"ל (כמו יהורז כשר) או ממחלות (כמו ארנה אברהמי), אבל לא כולל כבאים שחירפו נפשם במאבק על בטחוננו, וזאת בלי כל כוונה לזלזל באותם אנשים.
ולגבי השסק, פרי מופלא. את ההפרדה מהענף אין צורך לעשות בפה, תנועה קלה עם היד והפרי משתחרר בקלות. כמובן, הדרך לטפל בגרעינים (ואולי גלעינים?) היא השאלה האמיתית.

באבא ימים 12 במאי 2011

באמא שלי אני אתבע אותכם!

קודם בני עם הקבב ועכשיו אתה עם השסק. אין לכם לב?

בחצר הבית של סבתא שלי היו שני עצי שסק שזה לא יהיה מוגזם לומר שגדלתי עליהם. כשהורי עזבו את העיר ועברו לגור במושבה הדבר הראשון שהם עשו זה לטעת שני עצי שסק. אין פרי שאני אוהב יותר משסק. כרגע אני לא יכול לחשוב על שום דבר שאני רוצה יותר משסק. אני נמצא בחסך שסק קיצוני ואין כאן. פאקינג אין כאן.

הייתי צריך לצפות את זה. בבחינת הבגרות בעל פה באנגלית סיפרתי שני גר לבד בבית של סבתי שנפטרה שנה קודם לכן ושבחצר יש שני עצי…. מכיוון שלא ידעתי איך אומרים שסק באנגלית אמרתי לבוחנים שצר לי אבל אינני יודע איך אומרים שסק באנגלית. להפתעתי, אף אחד מהבוחנים לא ידע. מאיפה שאמריקאים ידעו מה זה שסק?

חלפו מספר ימים והמורה שלי לאנגלית, אמריקאי בוגר רטגרס בישר לי בשמחה "מצאתי. קוראים לזה loquat". כשנסעתי לאמריקה משום מה פריט האינפורמציה הזה נשמט מזכרוני. יכול להיות שלעובדה שחלפו 20 שנה מאז אותה בחינה יש חלק בעניין.

IDO. Melbourne 12 במאי 2011

QUEENS
Australian call it Queens

והפרי הזה אסון טבע, תרתי משמע! התוכים למדו לאהוב אותו, הם מעיפים את הגרעינים והוא שותל את עצמו במאות.
השסק מצמיח המון שורשים על שתיל קטן ואפשר לעקור אותו רק עם מעדר, בקיצור סיוט. ארורים יהיו העולים מיוון שהביאו אותו לפה.

בני תבורי 12 במאי 2011

באבא,
שוב הביתה! הקבב יחכה לך והקיבוץ מלא עצי שסק מלבלבים.

תומר חרוב 12 במאי 2011

אלון, מעולה.
באמת יש משהו נוסטלגי בשסק שהיה גודל בכל מקום. אני די צעיר וגדלתי בעיר אבל עדיין אפשר היה ללכת ברחוב ולמצוא בחצרות הבתים עצי שסק שאפשר לקטוף מהם, מדי פעם גם פטל ואצל סבתא בגינה היה מנגו נהדר.
קשה נורא עם ההתפכחות של הבגרות בימי הזיכרון והעצמאות. קשה להשתחרר מהציניות. אתה רוצה לחזור לתום הילדותי אבל זה לא באמת מתאפשר והדיונים האלה שאתה עשית פה בינך לבין עצמך מאוד מדברים אלי.

עמיר 12 במאי 2011

פטל?
ודאי התכוונת לתות עץ, עוד פרי שגם אקונומיקה לא תסיר מהבגדים.

צור שפי 12 במאי 2011

נפלא בעיני איך יום הזיכרון ויום העצמאות מחלצים מהכותבים כאן את הטקסטים הכי טובים והכי מרגשים שלהם (שלכם). כל המסיכות הציניות נושרות ונשאר הגרעין הרומנטי, האנושי ו-אפילו אם תדחו את ההגדרה, גם הפטריוטי במובן הכי טוב של המלה הזו.

זנדר 12 במאי 2011

בני – כשאוכלים מאות פרות כאלה בעונה, יש כל מיני תרגילים שאפשר לעשות כדי לשחרר את הגלעינים… זה מצחיק, אבל במלון בקלן שבו שוכנו נפגעי זיהום הדלק כשהמתנו למטוס שיביא אותנו לארץ, התברר לי שחלק גדול מגיע משהות בתערוכה השנתית לנושא תערובת ומזון לחיות. והיתה לי שיחה מעניינת וממצה, אם כי קצרה מאד, על נושא "הסילו של ויתקין". ואתה היית שם כנציג גלעם? אבל אם כך, זה עדיין לא היה פוליצר, אלא רק "הצרכניה", ושלום אמיתי ישב על הקופה. שו"ב שהיה הרב של האיזור מתוקף אישיותו.
בטקס מול יד לבנים השתתפתי אישית מספר פעמים, לאחרונה כחייל במשמר הכבוד. אכן אירוע שיודע להוציא מים מסלע, כל שנה מחדש.
ויש דבר העולה על ילדה הנצמדת אל כתפיך מול הזיקוקים: ילדה הנצמדת אליך מול הזיקוקים יום אחרי שמנצ'סטר יונייטד הבטיחה מעשית אליפות 19!

יריב – כמובן שהקטיף הוא ביד, תוך תנועת טלטול קטנה של כף היד. אבל את הפצע שנקטף זה עתה אני נוהג להסיר בנשיכה מדוייקת. במה שנוגע לחללים שלא מפעולות איבה, או בפעילות מבצעית – אישית אני חושב שזה בסדר גמור. ארנה אברהמי נפטרה כחיילת. אין שום דרך, או צורך לדעת מה היתה רמת ההשפעה של היותה חיילת על דרך מותה. היא היתה בשליחות המדינה וזה מה שמשנה. לדעתי. אבל נרצחי הטרור לא נשלחו – פה העיקרון הוא שהם נרצחו -בגלל- שהם אזרחי המדינה. וזה משנה את התמונה.

באבא – אין שסק. בשום מקום אין. בסין ויפן יש שימורים וריבות משסק, אבל זה חילול השם. שסק יש רק בארץ, ורק באביב. ןלכן הוא מעיין הנעורים. שלי לפחות. איך קוראים לשסק בשפות הניכר אני יודע רק מאז שיש ויקיפדיה, וניסיתי להסביר פעם מה זה. אני מבין את מי שלא מעריך את הפרי. תיאורטית הוא פרי שקשה לקלף ולנקות, הוא הופך שחור רק מזה שמסתכלים עליו עקום, או מתקמט. אין אפשרות להסביר מה הפרי הזה עושה לאנשים כשאוכלים אותו.

למלבורן – למה לא פשוט לאכול אותו? למה לעקור? מצידי שיהיה רק שסק.

תומר – אני שמח לראות, שהבנת אותי בדיוק. וגם צור שפי.

גילוי נאות: בזמן תגובה זו גמרתי עוד חצי קילו שסק.

בני תבורי 12 במאי 2011

השם האחר היחיד של שסק שאני מכיר הוא כמובן אשקדינייס. אין לי מושג מה מקור השם, אולי ערבי?

בני תבורי 12 במאי 2011

במרכז המזון בויתקין ביקרתי עד לפני 5 שנים והוא נמצא מזרחית לסילו ולפסי הרכבת, קרוב יותר לגשר החדש. נדמה לי שלצרכניה כבר קראו פוליצר, אבל היו בה לוק ופיל של פעם.

דוד מירושלים 12 במאי 2011

בני, אישקדנייה זה בערבית.

בני תבורי 12 במאי 2011

תודה דוד.

יריב 12 במאי 2011

גם הכבאים נשלחו על ידי המדינה, כמובן. אני לא חושב שיש קשר בין השירות של אנשים למחלותיהם, בוודאי לא ברוב המקרים, כאשר יש קשר המחלות מתפתחות גם לאחר השחרור, ואז זה הליך מאוד מסובך לקבל הכרה (ראה הצוללים בקישון). אני לא אומר שלא צריך להכיר במי שנהרג ממחלה, או אפילו בתאונה בחופשה (זו היתה הדוגמה השניה שלי, כאמור) כחלל, אני רק אומר שהכלל של יד לבנים לפיו אלו כן והכבאים לא נשמע מגוחך.

הפצע לא נופל מכל חלק אחר בשסק! אני לא מוותר על אף טיפה.

זנדר 12 במאי 2011

אני מסגים שאי אפשר לומר שכבאים לא וחיילים בתאונה כן. יותר מזה, להגיד ששב"ס כן, והכבאים שנשלחו להציל אותם לא, זה כבר מקברי. אבל יד לבנים צודק, שצריך איזשהם עקרונות מסודרים, ואני חושב שיש פה סיכוי לעשות דבר יפה.
את הפצע לאכול? הוא לא קצת שערני, או שעיר או איך שלא קוראים לזה? אולי אני פשוט צריך לנסות.

אריאל 12 במאי 2011

כשאני מסיים את השסק, אני לועס את הגרעינים..

יריב 13 במאי 2011

לא כדאי, יש בהם ציאניד (לפי ויקיפדיה, אני לא כימאי)

הופ 12 במאי 2011

איזה יופי של פוסט. אכלתי בתאווה את המילים ואותיות ניגרו לי על הסנטר.

DE 12 במאי 2011

פוסט נפלא ומרגש אלון,
והמשפט "אין לנו כל כך נושאים משותפים. התרחקנו. התבגרנו. השתנינו" נכתב בכזו פשטות קוסמית, אך מהצד השני הוא מכיל בעניי (בתור מי שגר בברלין כבר שנים לא מעטות), את תמצית התחושות של "תושב החוץ" כלפי חבריו שבארץ.

במחשבה שנייה, המשפט הזה גם יכול להיות תיאור מדוייק לגבי 'ישראל 2011' כי "אין לנו כל כך נושאים משותפים. התרחקנו. התבגרנו. השתנינו".

זנדר 12 במאי 2011

אכן.

אריאל 12 במאי 2011

פוסט מצוין ומרגש. עשית לי געגועים לארץ ולשסק. כמה פעמים נקרעו לי המכנסיים מטיפוס על עץ השסק של הזקנה בדרך לבית ספר. אשתי מקלפת את השסק – עכשיו זה חילול הקודש!

זנדר 12 במאי 2011

בדרך לבית ספר היה, יש בעצם עדיין, את הפיטנגו של משפחת חטיבה. אבל מה שהוא עושה לי זה פוסט אחר.

דורפן 12 במאי 2011

טוב. אין לי מלים. אולי כי הכל יותר מוכר לי

נופש בארץ 15 ביוני 2011

יש לא מעט תובנות מהפוסט המושקע אבל בגדול, עשית לי חשק לשסק…

Comments closed