פפינגסטן. חזרה לחיים.

חזרה לתמונה. עם כדורגל, גיבורי מלחמה פורטוגלים, ומשפחה שיכורה אחת. הכל נורמלי. סליחה על ההיעדרות ותודה על הסבלנות.

ראש יוצא החוצה. בזהירות. מה השתנה? לא יותר מדי. או שכן? הליגות הסתיימו, אפילו הקרקס של פיפ"א כבר נסגר ורק הזבל שהשאירו אחריהם חבריו מחכה לאיזה מבול רציני, שינקה.

הפרוייקט הסתיים, ועכשיו נשאר רק לשכנע את החברה שתשלם את כל מה שסיכמנו עליו. זמן טוב לצאת החוצה, שמש בחוץ. חוץ מזה, ביום ראשון של הפפינגסטן אין לי ברירה. זה החג, תיאורטית, החשוב בלוח השנה הנוצרי. פנטקוסט, קוראים לו באנגלית. שבועות, בעברית.

זה מדהים אותי כל פעם מחדש, איך בדתות אותם אלמנטים מקבלים משמעויות שונות, אבל נשארים באותה אדרת. גברת אחרת באותה אדרת. הנה פפינגסטן. חמישים יום אחרי הפסחא, בדיוק כמו שבועות לפסח. ומה חוגגים: את מתן תורה! אה לא, סליחה, את ירידתה של רוח הקודש על האפוסטלים, תלמידיו של ישו ומפיצי הבשורה. זה לא מקרה כמובן, הם הרי נאספו כולם סביב בית המקדש לחגוג את שבועות כהלכתו. חמישים יום אחרי צליבתו של ישו שהיתה משום מה בא' של פסח. כל הסמליות של יציאת מצרים לעומת מות ישו המשחרר מכבלי העבר, של ירידת רוח הקודש – אגב אלמנט חמור של עבודת אלילים – כתחליף לירידת משה עם הדברות מהר סיני.

ואיך חוגגים מועד חשוב שכזה. בעיקר אצל משפחה קתולית מסורתית ושמרנית? בטורניר כדורגל כמובן. אשתי מגיעה ממשפחה שכזו, ממקור שלזי, כלומר פולני, כלומר דווקא גרמני. לנסות להגדיר אותם יצריך בלוג בפני עצמו. אני אומר רק: מירוסלב קלוזה, לוקאס פודולסקי.

וכך מגיעים כל בני המשפחה מקצוות, טוב, שום קצוות, רק מרחבי נורדריין-וסטפליה. האם, בקום, אונה, למשל. לא ערי פאר בדיוק. בעצם, כנראה שלוש ערי הפועלים המכוערות שיצא לכם לראות. משום מה גם הזדמן חלק גדול של המשפחה דווקא לבון, יחסית לקודמות עיר בינלאומית מעטירה ושוקקת. מה שהתחיל כמשחק בין החבר'ה מבקום לאלה מהאם, הפך למשחק הגדול בין הכחולים והצהובים. כמי שגר בערך באמצע בין כולם, די נהניתי ממעמד נייטרלי במשך השנים. למען האמת, גם לא נלחמתי כדי שיזמינו אותי. אבל גם לא רציתי להעליב כשכן קרה. מדי פעם שיחקתי עם הכחולים, שמשחקים עם זוג אחיות יפיפיות בקישור. ומדי פעם עם הצהובים, מה שמאפשר כניסה למגע גופני עם חוליית הקישור היריבה.

פעם אחת הגעתי למשחק ישר משדה התעופה, אחרי שנחתתי מישראל. ההקרבה שכרוכה בנסיעה של שעתיים לשדה התעופה למקום קיום המשחק והעמידה בפקקים עוררה התפעלות רבה. בגלל שפספתי את המשחק עצמו, היו גברי המשפחה במצה רוח, בואו נגיד סנאימנטלי. אחרי הכל, כשמגיעים למגרש בדרך כלל מקבלים ישר בירה ראשונה, עוד שתיים חולפות לפני שמתחיל המשחק, עד שכולם מתקבצים, עד שמבררים שיש כוחות והמספרים מאוזנים, פחות או יותר. בהפסקת המחצית עוד שתיים כמשקה איזוטוני, ואחרי המשחק מתחילים לשתות כמו שצריך. בקיצור, סנטימנטלי.

מה עוד, שבאותה הזדמנות לא הגיעו כמה מבני המשפחה המקורבים יותר, בגלל איזה ריב. זה שהישראלי הגיע למרות כל הקשיים, והמשפחה הקרובה לא, גרם לכמה מהגברים הקשוחים בחבורה – מניחי רעפים, כורים, עצמאיים קטנים – להזיל דמעה. אני לא מגזים. מאז אני שייך למעגל הפנימי, ואפילו מותר לי להיות אחרת מכולם – שזו הטבה אקסקלוסיבית שלי.

כבר כשהגענו התחילו ההתמקחויות הרגילות. הכחולים באו לשכנע אותי לשחק הפעם איתם. בשנים האחרונות ספגתי הפסדים צורבים במדי הצהובים וממילא עדיפה עלי התלבושת הכחולה. האחיות עשו מאמצים ניכרים לעין, והחתימה שלי היתה קרובה, עד שפתאום הגיח פטר הידוע גם כ'אל פרזידנטה' ופסק: לא היה ולא יהיה. מקומי לצידו כתמיד, ולצד הילדים הרגילים. נאנחתי והתייצבתי אחרי חימום קצר עם פטר במקומי הקבוע, מספר שש של הצהובים. רק שמבט בוחן גילה שהילדים כבר לא ילדים. ולא פחות מחמישה שחקנים שלנו משחקים במועדונים מסודרים. אחד אפילו בנערים של SC בון מהליגה החמישית!

ארגנתי מערך של 4-4-2-3 – אחרי הכל, יש 14 שחקנים שצריך להכניס למגרש- והשבעתי את כל מי שהיתה לו אפילו שליטה מינימלית בכדור לרוץ באגפים. האבחנה שלי היתה, שכש28 שחקנים מסתובבים על מגרש כדורגל, האמצע עלול להיות קצת צפוף. בייחוד אלה שהותירו את גיל 45 מאחוריהם, או עוד לא הגיעו לעשר.

הבלוג חולף שוב באלגנטיות על פני מגן יריב

טוב, הסרנו מעלינו את כלימת השנים האחרונות ופיצחנו את הכחולים. שש-אחת זה נגמר, ורק השתעשעות מוגזמת בקרבת הרחבה מנעה מהתוצאה להיות דו ספרתית. האגפים שלנו פשוט היו בלתי ניתנים להכרעה ובאמצע עמדתי אני כדי לחסל את התקפות המתנגדים בעודן באיבן.

אחרי המשחק נסענו לאלפרד, לעשות על האש אצלו בגינה. מודע להיצע הגסטרונומי הרגיל: סטייקים פשוטים של חזיר במרינדה ונקניקיות, הבאנו אנחנו חצילים וחומוס שהכנו מבעוד מועד. כמובן שהייתי צריך להסביר אישית שלושים פעם לפחות מה אלו הדברים האקזוטיים עד איזוטריות הללו. כולם הנהנו, לקחו טיפה לטעום, ופסקו ללא יוצא מן הכלל: "משהו שונה לגמרי". מצד אחד, זה נכון. מצד שני, ככה הם נוהגים להעליב דברים.

לקראת הערב, ניגש אלי אלפרד. הוא חושב עלי לעתים קרובות, ושמח כל כך שאני בא לבקר אותו. בכל פעם שהוא רואה שטולפרשטיין הוא נעצר, הסביר לי. חושב על המשפחה היהודית שגרה שם, ונזכר בי.

ניגשתי לדבר עם טוני, השכן של אלפרד. טוני, בן 75, מבין גדול ביין ובשאר דברים. הגינה שלו נראית כאילו לקחו אותה ממגזין לגננים וDIY, והוא גם מגדל בה כמה גפנים ועושה מדי שנה יין רוזה ממוסקט ו"הגפן האדומה הזו, שזה רק כדי לתת צבע", כלומר דורנפלדר. הארגמן הגרמני. היין של טוני מתאים לערב קיץ, "אני מפסיק ככה שיהיה חמש, שש, שבע אחוז, לא יין עם שתים עשרה שלוש עשרה". כלומר האלכוהול. יין קל וחביב, נקי ונעים לשתיה, ליגה אחרת מכל יין ביתי ששתיתי עד היום. טוב, טוני למד להכין יין בפורטוגל מכורתו. כשיש לו זמן, טוני מספר לי מהחיים שלו. למשל על הבגידה והנסיגה. יש לדעת, שטוני היה אחרון החיילים הפורטוגליים בגואה, ונלקח בשבי כשכדור בבטנו. "היינו מוכנים לגמור את נהרו" הוא מספר, "רק שאז בגד בנו הקצין הבכיר ומסר אותנו". חצי שנה טוני העביר בבית חולים שדה לשבויים, כשהוא יכול רק לשתות. כדי שיינצל הלכה אחותו על ברכיה מצומת הכבישים בכניסה  עד למקום העליה ברגל בפטימה. עניין של 15 קילומטר, טוני מספר.

בכלל,  לטוני יש מלאך ששומר עליו במשרה מלאה. הוא כבר נפל פעם מפיגום לא מאובטח בפורטוגל מגובה של חמישה עשר מטר ונותר בחיים. הוא נותר בחיים גם במכרה בגרמניה, כשעובד מזרח גרמני שחשב שפורטוגלי זה מילה נרדפת למשרת  ולא דאג לאבטח את עצמו כראוי, נכנס בו עם עגלת ביטום בת חמישה טון. ואפילו התפרצות של נוזל בשלוש מאות מעלות שהותירה כוויות על פניו המצולקות עד היום, לא שינתה את גישתו החיובית לחיים. ואולי אפילו היא התחזקה בעקבות זאת. חמישה אחים יש לטוני, וביחד הם היו כחיילים בחמש קולוניות שונות של פורטוגל. "לא היה בפורטוגל מה לאכול", הוא מסביר, "מי שיכל הלך להיות חייל, או עובד, בקולוניות". את הצד השני, של אלה שהיגרו וברחו כדי לא להפוך לחיילים פגשתי השנה שעברה בדרום אפריקה, אני מספר לו. טוני מהנהן, אבל החסות קוראות לו.

כריסטיאנה ניגשה לדבר איתנו. יאן בעלה עמד בקרב הדבוקה של אנשי המעגל הפנימי, כולם כבר שיכורים כדבעי. חמישה ילדים מצליחים יש לזוג, כולם יפים, כולם מצטיינים בבית הספר, שניים באוניברסיטה, מעמד לאו דווקא נפוץ במשפחה.  במהלך השיחה היא הפסיקה לקרוא לבעלה בשמו, עברה לדבר על "השותף לדירה" ועל "הדייר" וסיימה כשהיא מכנה אותו "טחבית מצויה" – בגרמנית זה נשמע יותר טוב, בייחוד בגלל שהחרקים הללו שוכני מרתפים.

לקראת חצות דידה אלי אנדריאס, ודרש ממני להוא למרכז החצר. "הולכים למצוא מי יארח בשנה הבאה", אמר לי בגרמנית עם מילים משובצות בפולנית, כמו תליונים של מזל של שרשרת פלדה. התחלתי לחשב כמה זה ייעלה לי לארח את כל הכנופיה, כולל מי שלא הגיע הפעם. אבל אנדריאס רצה להבהיר לי משהו אחר: "אתה שייך למעגל!" אמר לי בתוקף. נפעם מהכבוד הצטרפתי לשאר השיכורים, כמה חילופי מלים לא ברורים מאוחר יותר, הוחלט על דעת כולם שברטהולד ייארח. כולם חוץ מברטהולד, זאת אומרת. אחרי הכל, לכבוד חתונת הכסף שלו –הוא בן 48 – הוא כבר שילם על הבירה השנה ומזג שעות ארוכות מהחבית לכל אחד. אבל לשכנע ברטהולד שיכור שזה תורו, ושכולם יאהבו אותו, לא לקח יותר מדי זמן. הבעיה דווקא היתה עם אשתו אושי. מתישהו נכנסתי פנימה, לדבר עם הילדים שחיכו בסבלנות עד שתיים בבוקר שהאבא שלהם יחליט שהגיע הזמן להיפרד משאר הגברים במשפחה בדמעות, להבטיח לא לחכות שוב שנה עד לפגישה הבאה, ולהיכנס לאוטו עבור הדרך הארוכה הביתה.

הלכתי לישון כשאני יודע, שחזרתי אל בין החיים. הכל שוב נורמלי.

יותר חכם מכולנו / דרור רייכר
לא כל כך דומה לנדאל

One Comment

הופ 30 ביוני 2011

כתוב נהדר, והתיאורים שלך מרתקים ויפים.
הייתי עובר על הטור עוד פעם לתקן כמה שגיאות ובעיות עריכה (למשל בפסקה על המלאך ששומר על טוני, קטע משעשע שקצת נהרס בגלל הקטיעות).

Comments closed