שומן חום / סיפור לסוף השבוע

סיפור לסוף השבוע מאת חיים שדמי

*

ראיתי אותו בין השורות של סניף שופרסל, בשכונת בצרון בתל אביב, באיזה יום ראשון אחד לפני כמה שבועות. זה היה לפני הסערה הגדולה שהתרגשה כמה ימים מאוחר יותר. ברדיו הזהירו מפני תופעת טבע שלא הכרנו, משהו עוצמתי כל כך שספק אם הבנייה בישראל תעמוד בפניו. "אפילו רפול לא היה עולה על המזח בסערה כזאת", אמר חזאי באחד הערוצים. במערכות הכריזה העירוניות ביקשו מהתושבים שגרים ברדיוס של מאה מטר מהים לארוז מזוודה ולנוע מזרחה.

בשכונה התת-מימית "ארגזים" בדרום תל אביב העבירו חוטר בשנורקלים הענקיים, שהעירייה התקינה להם לפני כמה שנים, אחרי שהפקיד האחראי על שיקום החלק המוזנח של העיר החליט שלמה, למה לו לשפוך עכשיו מיליונים על תעלות ניקוז וצנרות ביוב, אם אפשר במקום זה לרכוש מרצפות פוליש-רב-שנתי דוחות חרא כלבים, ייבוא אישי מוונציה, לשכונות המצוקה בקצה הצפוני של העיר, ובעודף שיישאר לטעת עוד כמה מאות סיגליות אפריקאיות, שיפיצו ריח בערוגות הגינות הציבוריות באותו קצה בדיוק.

ההתרעות עשו את שלהן. אנשים התחילו לאגור מזון. ראית אותם חורשים את מסדרונות הסופרים בעגלות עמוסות מצרכים ובפנים כבדים, לא מוציאים הגה. המוני אנשים, זוגות-זוגות שמנגנון החרדה הישראלי פועל עליהם בשיא הציניות המניפולטיבית שלו, נדחסים עם הילדים בקבינה של העגלה ותחושת אי הוודאות.

המחשבה על רפול מרחיק אנשים מהמזח כל כך טלטלה אותם, שהם פשוט קנו הכל: שימורים, אבקות למזון מהיר, כלים חד פעמיים, מסקנטייפ, ומים. המון-המון בקבוקי מים מינרלים, בעיקר השני ליטר של "עין גדי", כי חשוב לעודד תעשייה ישראלית. לאגור כמה שיותר, כי מי יודע כמה זמן יימשך המצור.

באיזשהו מקום, הפאניקה היתה מובנת. כל מי שהסתובב בסופר באותו יום היה תחת הרושם הנורא של השריפה בכרמל שפרצה שלושה ימים קודם, כשמעל החורשות המפויחות היתמרו עדיין שאריות עשן. "אבל אמרו שכיבו אותה", אמרה אישה בעיניים דומעות וחיזוקים בשיער, תולדה של חמצון מחלחל אונה, לבעל שלה שנתן לה לדחוף את עגלת הקניות בזמן שהלך שני צעדים לפניה. "אין, אין עשן בלי אש, אני אומר לך", הוא ענה לה בביטחון.

אף אחד לא הביא בחשבון שלוקח זמן לכבות שריפה אם משתמשים בצינורות השקיה. אבל ביבי, ביבי הטיס לכאן את הסופר-טנקר, אז איך בכל זאת הכל השתבש. זה מה שעבר בראש של האישה עם החיזוקים בשיער והטריד אותה כל כך. יכולת לראות את זה בעיניים שלה. אם אפילו ביבי והסופר-טנקר לא הועילו בפני השרפה, מה יעמוד מול הסערה. מדינה שלמה עוד לא הספיקה להתאושש, וכבר נחת עליה איום חדש. כאלה החיים כאן, אף פעם לא ייתנו לנו שקט באמת, נאנחה האישה עם החיזוקים בשיער.

"אילו רק היתה באה הסערה הזאת כמה ימים מוקדם יותר", אמרה בתוגה מיקי חיימוביץ', כשנפרדה מדני רופ בסוף מהדורת החדשות.

* אכול כפי יכולתך *

הגעתי לסניף של שופרסל לגמרי במקרה. את הקניות שלי אני עושה בדרך כלל בשוק וסניפי סופר מעלים בי אסוציאציות על משפחה וילדים צווחים באיזה בניין דירות במודיעין, וישר אני חוטף כאב ראש. לא את כל הקניות שלי אני עושה בשוק, רק המצרכים הבסיסיים ההכרחיים, בעיקר אלה שנחוצים לי לארוחת בוקר.

אני מתחיל כל בוקר בארוחה טובה. שתי ביצים, לא משנה באיזה פורמט, עין או חביתה, קערת סלט וסנדוויץ' אחד או שניים. כבר קרה לי שפגשתי חברים של חברים, שלא הכרתי עד אותו רגע, והם קידמו אותי בהתרגשות: "אה, זה אתה!", כי כבר סיפרו להם על הבקרים האלה שלי. אחר כך הם אמרו שכבר הרבה זמן רצו לפגוש אותי. מבחינת האנשים האלה אני לא פחות מפלא קולינארי.

הסנדוויצ'ים שלי תמיד יהיו מרוחים בשוקולד, כי חשוב להתחיל את הבוקר עם משהו מתוק, ואת כל הארוחה הזאת אני עושה מול המחשב, שם אני רואה קטעים מצחיקים באינטרנט, כי חשוב להתחיל את הבוקר עם חיוך. שבעה ימים בשבוע, אותה ארוחת בוקר.

זה נראה לכם פאני לייף, אבל תדעו שזה די מאמץ להתארגן ככה כל בוקר. אני קם בשביל זה בשש וחצי, מתרענן, חותך ירקות, נכנס להתקלח, מטבל את הסלט רק אחרי המקלחת ואז ממשיך להפיק את כל הארוחה. האכילה לבד לוקחת לי כמעט שעה, כי אני טיפוס שאוכל לאט ואני לא אוהב לאכול בלחץ. בוקר חייבים להתחיל ברוגע, אני אומר לכם.

את ארוחת הצהריים אני אוכל כמה שעות אחר כך, לא הרבה שעות אחר כך, כי אני מעכל מזון מהר. בשר תמיד יהיה מעורב בה, וגם ארוחת הערב שלי תהיה מה שקוראים ארוחה מלאה. יש אנשים שלא מסוגלים לתפוס את כמויות האוכל שאני מכניס לגוף שלי.

על פניו, בנאדם שאוכל הרבה זאת לא איזו הברקה. רשתות המזון המהיר של אמריקה הקלאסית פיתחו תשתית האבסה שהופכת כל ילד שני בארצות הברית, ואוטוטו גם אצלנו, לבבון מהלך. אבל יצור אנושי שאוכל כמויות כמוני ולא משמין – לא, על זה האנושות לא שמעה.

זה לא פחות מפלא. אני, עם הפרצוף המחייך שלי, האכילה האיטית, על שלוש הארוחות המלאות שאני מכניס לגוף מדי יום – והגוף הרזה והמחוטב שנלווה לכל זה – אני לא פחות מהתרסה לכל גבר מעל גיל שלושים שמפתח תל בכרס (כל גבר מעל גיל שלושים מפתח מינימום תל בבטן). על נשים בכלל אין מה לדבר.

עבור האנשים האלה מתקיים עולם שלם שאני פשוט לא חלק ממנו. אותו עולם שמתקיים ברגע שבו הם עולים על המשקל, אחרי עוד אימון בחדר כושר, והמד האלקטרוני מנחית עליהם בשורת איוב שעומדת בסתירה מוחלטת לדיאטות הסגפניות שהם מעבירים את עצמם, על מאכלי השורשים הדוחים לחיך, וההליכות הספורטיביות באיברים מדולדלים – מעלה דמעות בעיניים שלהם ומציף את הבטן שלהם במועקה.

ואז, הם מבחינים בי. מחייך אליהם מתוך המד האלקטרוני, עולה ונעלם חליפות יחד עם תוצאת המשקל שלהם, והם מקללים אותי ללא מעצורים. זה לא שאני מתגרה במישהו בכוונה, חס וחלילה. אין בי צד אחד באישיות שמנופף בחולשה של האחר, בחיי. אני פשוט משתלט להם על אונת התסכול בתת מודע, מעורר בהם יצרים אפלים.

הקטע הוא שאנשים חושבים שיש לי חילוף חומרים גבוה, שאני מאלה שקצב הביקורים שלהם בשירותים דומה לקצב העלאת אייטמים במדור גליצ'ים. ככה הם מנחמים את עצמם, כל אלה עם תסביך המד האלקטרוני. אבל האמת שזה ממש לא ככה. קצב הביקורים שלי בשירותים ממוצע, אפילו פחות מזה.

תמיד חשבתי שאני פשוט אוכל בשביל שני אנשים. חיימון הפיסי, יותר נכון החומרי, זה שקם בבוקר, הולך ברחוב ומתניע את האוטו, וחיימון הרגשי, הרוחני, שחושב יותר מדי ומעסיק לעצמו את המוח בהמון עניינים רגשיים ותבוניים שסוחטים המון אנרגיות.

* איזה פטנט מופלא *

ככה חשבתי כל החיים עד שלפני שלוש שנים הכרתי את חבר שלי ליאור מני, בתקופה שהוא היה התזונאי של מועדון פיורטינה וחי בפירנצה, ואפילו שיחק אצלי שם בסרט. באותם ימים ליאור בילה שעות עם סבסטיאן פריי, לוקה טוני וכל החברים שלהם לקבוצה בחדרי הלבשה והוא מכיר כל עיקול בגוף של באטיסטוטה.

ליאור פיתח תודעה שלמה על מצב הצבירה של שחקני כדורגל בחדרי הלבשה, והיא די דומה לאופן שבו אתם מדמיינים אותה. היום הוא התזונאי של מכבי חיפה ונבחרת ישראל, והוא הסביר לי באחת הפעמים שביקרתי אותו בפירנצה, שאני מהמבורכים שיש להם שומן חום בדם.

ייקח הרבה זמן להסביר מה זה שומן חום, זה הסבר די מסובך, אבל אם צריך לפשט את זה, אז בעיקרון שומן חום הוא מנגנון שמפרק מזון בעצמו בתוך הגוף של הבנאדם, בלי שהמזון המפורק נפלט החוצה. פשוט מעלים מזון, חלומה הרטוב של כל נערה בתיכון שחלק מהאנטומיה שלה בגילאים האלה כוללת אצבע בתוך הגרון ותפיסת מיניות של ויקטוריה בקהאם.

לכל בנאדם יש שומן חום בדם, אבל רק אחוז אחד באוכלוסיה נהנה מכמות שומן חום חריגה, והוא דואג לזה שהאנשים האלה יוכלו לאכול כל כמות אוכל שמתחשק להם בלי להיות מוטרדים לרגע מענייני קלוריות. איזה פטנט מופלא! כמה אנשים יכולים להגיד שהם יכולים לאכול כל מאכל עלי אדמות ובכל כמות? אחוז אחד, ואני ביניהם.

את החומר הנשגב הזה – שדוגמניות מוכנות להרוג בשבילו, ושסביבו התפתח סחר שלם בשוק שחור בשווי מיליוני דולרים, ומעורבים בו אמרגני דוגמניות, ומנתחים פתולוגיים בבתי החולים סוחרים בו אחרי שהוציאו אותו מגופות שעברו תחת ידיהם – גילו במחקר תמים באוניברסיטת פירנצה, שליאור מני היה שותף לו.

הכרתי פעם מגישת טלוויזיה, פצצת יופי אמיתית,שהתמכרה לגמרי לשומן חום. היתה לה אובססיה מטורפת לאיך היא תעבור מסך והיא פיתחה תיאוריה שלמה שהיא משמינה תוך כדי שידור מול העיניים של הצופים.

בעקרון, היה היגיון מסוים בתסביך שהיא פיתחה, כי בנות עוברות מסך באופן הרבה יותר מעוות מגברים. גבר בחיים האמיתיים ודרך מסך הוא פחות או יותר אותו דבר, חוץ מגיא פינס. אבל אצל נשים זה כבר יותר מורכב. המסך מיטיב איתן, משביח את המראה שלהן ומוסיף להן נופך פאם פאטאלי. אחר כך הן יוצאות לרחוב, בלי האיפור והפילטרים ששותלים להן בעריכה, ואז מגלים שהן כמעט תמיד פחות יפות ממה שחשבת. בגלל זה הזכייניות בטלוויזיה המסחרית מגבילות בחוזה את השעות ביממה שהטאלנטיות שלהן יכולות להסתובב חופשי בחוץ.

אבל המגישה הזאת שהכרתי, היא לא היתה כזאת מתוסבכת מהתחלה. קולגה בערוץ מסחרי הציעה לה לנסות פעם שומן חום, אמרה לה שזה טוב פי אלף מקוקאין, ובהתחלה היא היתה מזריקה אותו פעם בחודש, אחרי כמה חודשים זה הפך לפעם בשבוע ומהר מאוד היא כבר היתה מכורה. זה הגיע למצב שהיא לא היתה מסוגלת להתחיל שידור בלי להסניף קודם בהזרקה שומן חום לווריד בהרדמה מלאה.

וכל זה באיזה מכון יופי יוקרתי בצפון הישן של תל אביב, מאוד-מאוד מפורסם, שמתמחה בניתוחים פלסטיים, בוטוקוסים והרמות עפעפיים מהתחת לנשים מקשישות. המכון הזה היה עובד פיראטית בלילות, אחרי שעות העבודה הרגילות. פעם בשבוע היתה מגיעה משאית מאיכילוב לחניה האחורית של המכון ומרוקנת גלונים של שומן חום סגור בשקיות שחורות של גופות. בסוף מצאו את המגישה הזאת רצה אחרי אפריקאים שחומי עור בדרום העיר ושואלת אותם אם היא יפה.

* תודעה חברתית מפותחת *

בכל אופן, בזכות השומן החום שנמצא אצלי בדם בכמות חריגה אני יכול לאכול שלוש ארוחות מלאות ביום, ומכל הארוחות, דווקא ארוחת הערב שלי הביאה אותי לשופרסל בביצרון. וכאן נכנס לתמונה שאול ביבי.

שאול גר לא רחוק משם, ולשאול יש חלק מרכזי במערך הקולינארי שלי, והכל בזכות אמא שלו. אמא של שאול היא בשלנית מדהימה והקיום שלה ביקום סובב בעיקר סביב אוכל. לאמא של שאול יש חמישה ילדים ועוד כמות יפה של נכדים, חלקם כבר נשואים עם משפחות משלהם, והיא מכינה כמויות אדירות של אוכל, שיספיקו לכל המשפחה שלה לכל השבוע. אמא של שאול היא אישה מופלאה, וכל גרם של אוכל שהיא מוכנה הוא לא יותר מהדרך שלה להציף את העולם בעוד גרם של אהבה. בגלל זה אי אפשר שלא לאהוב את שאול והמשפחה שלו.

הילדים שלה באים לאסוף ממנה את האוכל בימי שישי בצהריים, ויוצאים משם עם שקיות מלאות באריזות פלסטיק של קובה, קציצות בקר ועוף, לביבות, כרעיים, שעועית, תפוחי אדמה ועוד כל מיני מאכלים שאני לא מכיר בשמות, רק בטעם. אין מצב שנאגלה אחת מספיקה לך כדי להעמיס על האוטו את כל כמות המזון הזאת בימי שישי, אפילו שלילדים של אמא של שאול יש ידיים חסונות.

אם תזדמנו לאיזור ביום שישי בצהריים, תוכלו גם אתם לראות את השיירות של המכוניות מגיעות לרחוב שהיא גרה בו כבר חמישים ושבע שנים בחלק הדרומי של העיר. רחוב קטן, חד סטרי, מייצר לוגיסטיקה מסובכת לנייד בתוכו את כל הקונסטרוקציה התעבורתית הזאת של משפחת ביבי המורחבת.

תמיד יהיה אחד האחים שייצא לרחוב המרכזי ויכוון שם את התנועה, כדי שמישהו מהביבי'ס יוכל להיכנס עם הרכב שלו ברוורס לרחוב הקטן, וכמעט תמיד תהיה איזו שכנה שדווקא אז תצא עם המיצובישי שלה לאסוף את הילדה מהגן. יום שישי בצהריים, כמה מאות מטר משוק התקווה, הצבא הפרוסי לא היה עומד בתכנון מבצע שכזה. אבל משפחת ביבי כן, והכל מכוח האינרציה, בלי לחשוב יותר מדי.

העניין הוא שעינת אשתו של שאול צמחונית, והיא כמעט לא זוכה לאכול מהאוכל של החותנת שלה. יכול להיות שמעורב כאן גם איזה אישיו בין עדתי קטן, כי עינת תימניה ושאול בא ממשפחה עיראקית, אבל לא הייתי שם על זה את הראש שלי.

הילדים שלהם נמצאים עכשיו בגיל המטופש ומלא הקסם, זה שמעדיף מקדונלד'ס על קובה טובה, וככה לא יודעים להעריך את מה ששוכב להם במקרר. זה סוג של המרד שלהם במשפחה, אני חושב. הילדים היום מתבגרים מהר מדי, בגיל שש הם כבר שורפים חזיות ובכיתה ד' עושים קוק בשירותים של הבית ספר.

שאול הוא בחור חזק ומלא תאבון, אבל אפילו הוא לא יכול להתמודד עם כמויות אוכל כאלה שנועדו בעיקרון לארבעה אנשים. אוכל איכותי כל כך זה פשוט פשע לזרוק, ואני, שיש לי תודעה חברתית חזקה ורגישות עמוקה לעוולות, מרגיש צורך מוסרי שלא לתת יד לפשע הזה מאז שאני מודע לו, מה שהיה הופך אותי לשותף לפשע לו הייתי עומד מנגד.

שאול ועינת אימצו אותי מזמן. חורה להם העניין הזה שאני עדיין בלי זוגיות ושאין מי שתכין לי לפחות פעם בשבוע ארוחה חמה בערב (שנייה לפני שעירית לינור כותבת מכתב נזעם להנהלת "דה באזר" ומאיימת לבטל את המנוי שלה – מכתב שתדליף אחר כך ל"מעריב" או ל"ישראל היום" כי יש לה סדרה חדשה לקדם, קורע אותי איך היא כל פעם מחדש עושה את התרגיל הזה לשוקן – אני רוצה להבהיר שאני לא חושב שרק האישה צריכה להכין ארוחות חמות בערבים, פשוט להכין לעצמך כל יום שתי ארוחות זה עניין מתיש, ויהיה נחמד אם פעם בכמה ימים מישהי תיתן לי יד בזה).

בגלל זה שאול ועינת מקפידים להתקשר אלי בכל יום ראשון ולהגיד שיש אוכל מאמא של שאול ושאני אבוא לקחת. אני תמיד עונה שלא נעים, מה יהיה לשאול לאכול כל השבוע, ובאותו ערב אני כבר מרוקן להם את כל המקרר, משאיר את שאול עם לחם והמרק של אשתו. אני עצמי כבר שנתיים בזוגיות, חיים באותו בית, אבל אני לא מגלה את זה לשאול ועינת, כי אני מכור לגמרי לאוכל של אמא של שאול.

* בן לוז! *

זה בדיוק מה שקרה לי באותו יום ראשון בערב, כמה ימים לפני הסערה הגדולה. אחרי שיצאתי משאול ונכנסתי לאוטו, נזכרתי שנגמרו לי הירקות לארוחת הבוקר, אז עצרתי בסניף ההוא של שופרסל, חמש מאות מטר מהבית של שאול. ואז ראיתי אותו.

הוא דחף עגלה, ואפילו שהסתובב בכל חלקי הסופר, מישש מוצרים במדפים והתעמק באחרים, העגלה שלו היתה מלאה רק בדבר אחד: שקיות קוואקר. היו שם המון, אבל המון, שקיות של קוואקר. יכולתי לראות אותן אפילו שהייתי די מרוחק ממנו, בשורה המקבילה (הוא בדיוק חלף בסמוך למדפי חומרי הכביסה ואני הייתי ליד מקררי מוצרי החלב), רק כי העגלה שלו עלתה על גדותיה מרוב שקיות קוואקר.

הוא ישר נראה לי מוכר והתעכבתי עליו במבט. גם הוא זיהה אותי, רק לא ידע מאיפה, השתהה לרגע והאט את קצב ההתקדמות של העגלה בזמן שהסתכל עלי. אבל אף אחד מאיתנו לא חשב לברר מאיפה אנחנו מכירים. בסופו של דבר קורה לך הרבה פעמים שאתה נתקל בפרצופים בעיר הקטנה הזאת ואחרי זה רואה אותם שוב פעם באותם המקומות, ואתה כבר לא יודע אם עבדתם פעם ביחד או שאתם סתם חולפים בקביעות אחד על פני השני בשבילי הקיבוץ העירוני.

מסלולי השתי וערב של הסופר זימנו לנו עוד מפגש אחד כזה, וברגע הראשון שהסתכלתי עליו בפעם השנייה, נזכרתי מאיפה אני מכיר אותו: בן לוז, זה בן לוז! אין דבר יותר משמח מלפגוש כדורגלן עבר שפעם שיחק בקבוצה שלך, ושנים אחורה נפגשתם בנסיבות מקצועיות.

ממש דמיינתי איך אנחנו משלימים פערים בהתלהבות ("איך הולך בעסקי הצ'יינג', בן? זהו, עזבת את הכדורגל לטובת השוק האפור?"), משחזרים נשכחות ומחליפים חוויות. הזהרתי פעם את בן לוז שכל זמן שנימני במכבי כלום לא יצמח ממנו, ושלטובתו יברח משם. הוא היה אז בן עשרים ולא יכול היה לעכל את מה שהנחתתי עליו, כמו חסיד של הרב אלון ברגע שגרמת לו להבין שהליקוק שהרב העביר עליו זה לא דבר שעושים באורגינל בישיבות כחלק מהציווי ההלכתי.

יש לי באיזה מקום בלתי מוסבר חיבה גדולה לבן לוז, זכר לשני הגולים המדהימים האלה שהוא שם בגיל 15 בעונת האליפות האחרונה של אברם כשעוד היה בנאדם. רוגל אלפר תמיד היה מסתלבט עלי על בן לוז כשרצה להציק לי כשעבדנו ביחד ב"העיר". "מה עם בן לוז, חיים? מה עם בן לוז?", הוא ממש התענג על השם הזה, כאילו שבן לוז זה שם לצחוק עליו.

לא הבנתי את זה אז, אבל בדיעבד הבנתי שהסתלבט שלו קשור לעניין שסיפרתי עליו קודם, עם החיוך שיוצא אליך מהמד האלקטרוני של המשקל והתל בכרס. רוגל נשבר פעם והודה שהכל נבע מזה. זה קרה כשנפגשנו במקרה במסעדה הפרסית בפלורנטין, שזאביק הכיר לנו שנים אחורה, ורוגל ראה את כמויות השיפודים והגונדי שהורדתי לבטן בלי להוציא הגה, בזמן שלעס את עלי הירק שמגישים שם קבוע.

* מלכת שבא ויובל בנאי *

אבל זה לא היה בן לוז. הבנתי את זה אחרי עוד שנייה שהתעכבתי עליו במבט, הוא רק הזכיר אותו, ואז גם נזפתי בעצמי בחיוך שלא הגיוני שאחד כמו בן לוז יעשה קניות בסופר ועוד ידחוף עגלה לבד. גם הוא לא הצליח לשחזר מאיפה אני מוכר לו. כבר קרה לי כמה פעמים בעשרים השנים האחרונות שאנשים אמרו לי שיובל בנאי דומה לי, אפילו שאני הרבה יותר יפה ממנו. אבל המבט שהוא תקע בי לא היה דומה למבטים של אלה שחושבים ברגע הראשון שאני יובל בנאי.

יש להם מבט מיוחד לאנשים האלה. היתה איזו פעם לפני שנה, שחזרתי לתל אביב דרך כפר שלם ושכונת התקווה, וכשהגעתי לרמזור הראשון עצרתי בנתיב הימני, כשבמסלול השמאלי לידי עמד רנו קנגו וחיכה שהרמזור יתחלף לירוק. פתאום הוא צפצף לי, ואני הרמתי את הראש ופתחתי את החלון, כי הייתי בטוח שיש לו שאלה אלי, כמו איך להגיע לדיזינגוף או משהו בסגנון.

אבל אז גיליתי לתדהמתי שבקנגו נוהגת אתיופית צעירה ויפיפיה, וזה ממש הקסים אותי. אני לא רוצה להישמע גזען, אבל בחיים שלי לא ראיתי אתיופית נוהגת ובעקרון התרגלתי לחשוב שהן הולכות ברגל. אז חייכתי אליה. והיא חייכה אלי. הייתם צריכים לראות את השיניים הצחורות שלה. יצאתי פעם עם תימנייה שאנתוני פארקר לבקן לעומתה, וגם לה בהפוך על הפוך היו שיניים צחורות כמו נרקיסים (אם היא לא היתה מחייכת אליך בחושך היית חושב רוח רפאים מדברת אליך), וגומות חן מהמהמות… אבל אני גולש וכדאי שאני אעצור כאן, מה גם שהיא היתה דתייה מאיזה התנחלות, מה שהופך את הסיפור לעצום בהרבה. אז עדיף שאני אחזור לאתיופית.

והאתיופית, עם החיוך המדהים שהיה לה, שהפך את הפנים שלה לקורנים פי אלף, יפים יותר מאלה של נעמי קמפבל, שאלה אותי: "תגיד, אתה יובל בנאי, נכון?". בדרך כלל אנשים לא שואלים אותי אם אני ממש יובל בנאי, אלא שואלים אם אמרו לי פעם שיובל בנאי דומה לי (עשרים שנה, פעם בחודש, אותו משפט. בחיי). היא שאלה אם אני הוא.

כשהיא שאלה את זה, ישר נזכרתי בסבא שלי, חיים שדמי הראשון, שהיה סוכן חשאי בסוכנות היהודית והיה שליח מיוחד של הארגון המשחית הזה בכל מיני מדינות ערב, והביא משם אלפים לארץ במבצעים מאלפים כמו בסרטים. לפני איזה שנתיים אבא שלי ואחותו פתחו את התיקים החסויים על סבא שלי במרתפים של הסוכנות, אחרי חמישים שנה שהם היו תחת חיסיון, וסופסוף למדנו משהו על סבא שלי. מצאנו שם מברקים מדהימים, על פגישות חשאיות בבתי מלון בפאריז עם דמויות עלומות, שאתה אמור להתעלם מהן ורק לאסוף מעטפה עם דרכונים מזויפים שנזרקה לאיזה פח.

זה היה כמה ימים לפני הסיטואציה עם האתיופית, ולכן נמלאתי זכרונות על סבא שלי שלא הכרתי, וחשבתי על המצבה שלו שכתוב עליה "פ"נ חיים שדמי", והתרגשתי נורא, וראיתי כאן הזדמנות מופלאה לסגור מעגל לסבא שלי, שהיה רומנטיקן ציוני וראה במדינה הזאת בית ליהודי כל העולם. ויותר מזה, הזדמנות מופלאה לקלוט הגירה, כמו שסבא שלי היה רוצה שאעשה. אז עניתי לה שכן. מדהים כמה מחשבות עוברות לך בראש בשברירי שנייה.

הייתם צריכים לראות כמה זה ריגש אותה. לפגוש ככה, באמצע הכביש, את יובל בנאי, ועוד לעמוד לידו ברמזור. איפה, אפילו השליחים של המוסד ששכנעו את המשפחה שלה מאדיס אבבה להגיע לארץ כי פה מקום מדהים שמכבד את כל בני האדם, אפילו הם לא חשבו להגיד לה שרוקר שבנות מעריצות יעמוד לידה ברמזור.

אם קודם החיוך שלה היה מהמם, עכשיו הוא התעלה אפילו על עצמו. משך שלושה רמזורים היא נסעה לידי צמוד, באותה המהירות, לא מורידה לרגע את המבט ממני ומחייכת כל אותו זמן. איך היא הצליחה לנסוע ישר ולא נכנסה באיזה עמוד, תהרגו אותי, אבל עובדה זה קרה. אחר כך, בצומת הרביעי, כבר הייתי חייב לפנות ימינה ונפרדנו במבט, אני והאתיופית.

* מאיפה אנחנו מכירים *

אבל הבחור בסופר לא חשב עלי שום דבר שקשור ליובל בנאי. וכשהגענו בסוף לתור בקופה, אני מכיוון אחד והוא מהכיוון האנכי, החוויתי לו ביד שייכנס לפני, אבל הוא התעקש, בחיוך, שאני דווקא אקדים אותו, ואז כבר היה ברור שאנחנו חייבים לברר מאיפה אנחנו מכירים. הוא לבש בגדי אימון, כמו אלה שלובשים החבר'ה שהולכים לשחק בפארק, כולל מכנסיים קצרים, ונעל נעלי התעמלות, אפילו שבחוץ היה קר מאוד וכבר היה ברור לפי השמיים שסערה מתקרבת.

"אנחנו מכירים", אמרתי לו, והוא ענה שכן, "רק לא זוכר מאיפה". הייתי בטוח שאתה בן לוז בהתחלה, אמרתי לו, והוא לחש "הלוואי", כמעט עצם עיניים, כמו ילד שמאוהב בבת מהכיתה שלו וחבר אומר לו שבסוף היא תתאהב בו גם.

"עזוב אותך מבן לוז", אמרתי לו, "בן לוז גמר בשוק האפור, אתה רוצה לגמור כמוהו?". נשבע לכם שאמרתי לו את זה, הרבה לפני שהתברר שלוז בעסקי הבנקאות הפנאנית. הוא התפלא לשמוע את זה, כאילו ניפצתי לו איזו אשליה. הוא שאל מי אני, ואני אמרתי לו. בטח, עכשיו אני יודע מאיפה אתה מוכר לי, הוא אמר, וחייך את החיוך הביישני שלו.

"אז איך קוראים לך, אולי תגיד לי סופסוף מאיפה אתה כל כך מוכר לי?", לחצתי, והוא ענה, "דן, דן רומן", ורק מלהסתכל עליו ועל כמויות הקוואקר האדירות שהיו לו בעגלה, הבנתי מיד שגם הוא מהמבורכים שיש להם שומן חום מעל הממוצע. אחר כך חשבתי על זה שלפגוש כדורגלן בסופר זה דבר פי אלף יותר מרעיש מלפגוש רוקר ברמזור, לא משנה בן כמה אתה.

בקרוב חלק ב': שיחה עם דן רומן, כדורגלן שלא דומה לכלום.

*

הגול הכי גדול בהיסטוריה / סיפור לסוף השבוע

החתול של אבנר קופל / יובל רינות
עולמו של צ'מפיון - ספיישל טריוויה ליום הולדתו של ולנטינו רוסי

16 Comments

בני תבורי 18 בפברואר 2011

איזה יופי של סיפור! עונג שבת.
טיפ קטן: אם תבזוק קצת מלח גס על הסלט לפני המקלחת, תקבל המון מיץ שהולך נהדר עם הצהוב של הביצה אחרי המקלחת.
אוף טופיק: מה עם גלילי דרחי?

moby 18 בפברואר 2011

אחלה פוסט.
איך התבלבלת? יש פער של 10 שנים לא?
בכמה אתה מוכר מהחום חום הזה?

ארז (דא יונג) 19 בפברואר 2011

שדמי עשית לי סחרחורות מהסיבובים שאתה מסובב את הקורא בין אמת לבין ראשך הקודח :)

דובי מילר 19 בפברואר 2011

ענק !

פאקו 19 בפברואר 2011

הפוסטים שלך גדולים, חוץ מזה שאתה מניאק (שומן חום וכל זה)

דורפן 19 בפברואר 2011

נהדר. ואבן נגולה מעל לבי. חשבתי שאשפזו אותך אחרי הטקסט על נמני והרגשתי רע שאני לא בא לבקר

נעם 19 בפברואר 2011

איזה יופי

פנטזיסט

תומר חרוב 19 בפברואר 2011

יופי של סיפור, מחכה להמשך.

matipool 20 בפברואר 2011

נהדר .
ממתין בקוצר רוח לחלק השני .
דרך אגב – אני חושב שגם לי יש כמות חריגה של שומן חום ..

דורפן 20 בפברואר 2011

שומן חום זה שם פוליטקלי קורקט לתימנים. זה הכל

matipool 20 בפברואר 2011

דורפן – התכוונתי לתופעה של לאכול חופשי , לא לעשות ספורט ולא להשמין . אם הוא רוצה לקרוא לזה שומן חום – שיהיה .

דורפן 20 בפברואר 2011

אני יודע שהתכוונת לזה. וכל האנשים הללו הם תימנים. ואם הם חושבים שלא – אז שיבררו

אביעד 20 בפברואר 2011

דן רומן הוא בנאדם שבחיים לא היית מאמין שהוא כדורגלן. שובר את כל הסטראוטיפים אחד אחרי השני.
שדמי, בעיקרון מה שרצית לומר זה "פגשתי את דן רומן בסופר" ותראה מה יצא מזה – אחלה סיפור! :)

פאקו 22 בפברואר 2011

נו מתי חלק ב'!

אסטריקס 22 בפברואר 2011

מחבב!

תחזור, תחזור

Comments closed