הגול הכי גדול בהיסטוריה / סיפור לסוף השבוע

סיפור לסוף השבוע מאת חיים שדמי

(forevergeek.com)

קיץ 1999 היה קיץ די מחורבן. אני אפילו מרשה לעצמי להגיד שהוא היה אחד המחורבנים שידעתי, אולי המחורבן שבהם. אבל העניין עם הקיץ ההוא, שמבחינתי הוא היה קיץ מתעתע. כמו איזה פצצה מושהית שמישהו שותל בך, ורק אחרי כמה זמן היא מתפרקת לך בפנים ומשאירה סימנים להרבה שנים. ככה כנראה מרגיש משהו שהוא עצוב באמת. האלה מלבנון והשואה בטח היו קוראים לזה פוסט טראומה ואחר כך בונים עליה קריירה מאוד יפה.

בכל אופן, אם אני אחזור לרגע למורכבות של הקיץ ההוא, אז אני חייב להודות שהבנתי רק בדיעבד את מידת החרבון האמיתית שלו. זה לא שלא חטפתי בלייב את הבומבה שהפכה את קיץ 1999 לרגע מכונן שנצרב בתודעה שלי, אבל עדיין, רק היום אני מבין כמה הדחקתי אותו.

בקר, זה שחותם על הטקסטים שלו בשם איתן בקרמן, אמר לי פעם שאני כמו כדור שנבעט אל הקיר ותמיד יחזור בעוצמה בחזרה. אני חושב שהוא מתאר אותי נכון. זה מין שילוב של עקשנות עם איזו נטייה מתגרה שיכולה להוציא אנשים מדעתם. אני לא נהנה להוציא אנשים מדעתם, אבל כשאתה חי בארץ, זה סוג של מדד לשפיות בעייני. אם אתה חולם לעשות סרטים, אתה חייב להיות סוג של כדור שנבעט לקיר וחוזר בעוצמה בחזרה. ואני אוהב את הדימוי הזה, כי מניסיון אני יודע שאני חוזר מחויך אחרי שאני נבעט. אולי גם בגלל זה, יש אנשים שזה מוציא אותם מדעתם. נדמה לי שאם לא הייתי כדור שנבעט בעוצמה ומתעקש לחזור בחזרה, קיץ 1999 היה יכול להיות מדכדך אפילו יותר.

כמו הרבה טראומות שנפערות בקיץ, גם הטראומה של הקיץ ההוא נפלה עלי בכלל באביב, כמה חודשים קודם. היה לי חלום מגיל 16 לכתוב ב"העיר". אבא שלי היה חוזר הביתה בימי שישי מהעבודה ומביא לי את העיתון. אף פעם לא חיכיתי כל כך שאבא שלי יחזור מהעבודה כמו באותם ימי שישי. הייתי לוקח ממנו את העיתון, מתיישב על המיטה בחדר שלי, וקורא אותו מהתחלה ועד הסוף.

לא תמיד הבנתי את הכתבות שנכתבו שם, אבל משהו בסגנון, ברוח שנשבה מהן, התחבר אלי באופן יוצא דופן. בדיוק אותה רוח ששבתה אותי על תל אביב מאז שהייתי בן ארבע והייתי בא לבקר את דודה שלי, שגרה ברחוב בני משה ליד יהודה מכבי. עם אח שלי, שתמיד רבתי איתו מי יקרא ראשון את הספורט, לא היו לי ריבים בכלל על "העיר". הוא היה שלי.

אבל השנים ההן בתיכון היו מסריחות. הדימוי הוויזואלי שנצרב אצלי על אותן שנים הוא יום חורף אפור מאד, שחור כמעט, בלי טיפת גשם. רק סגריריות חלולה. בגשם, במיוחד גשם חזק, יש משהו מחמם. אבל ימים אפורים נורא בלי טיפת גשם מדכדכים אותי. הם קרים ומנוכרים, והשנים ההן היו שנים של בדידות. הייתי מטייל עם הכלב שלי בשדות, יושב על איזה תל בזמן שהוא היה רץ לכל הכיוונים ומעסיק את עצמו, ומדמיין בראש כתבות שלי ב"העיר". הייתי ממציא טקסטים שלמים, על דמויות וסיפורים, ומריץ אותם בדמיון שלי. ככה הייתי בורח.

דווקא השנה של י"ב היתה מופלאה. בקיץ לפני השנה האחרונה בתיכון נכנסה אהבה לחיים שלי, ממשיכה אחר כך שנה וחצי, ובאביב של אותה שנה זכיתי עם מכבי באליפות אחרי רביעיות ושלישיות בדרבים. אולי בכלל יש קשר בין שני הדברים, מי יודע.

***

ואז, שלוש שנים לפני הקיץ ההוא של 1999, הגשמתי את החלום. כתבתי אז ב"זמן תל אביב", כי חשבתי שבנאדם, בכל תחום, צריך להתחיל מלמטה ולהבשיל לפני שהוא קופץ על הדבר האמיתי. לא הרגשתי שאני בשל מספיק ללכת לכתוב ב"העיר" כבר אחרי הצבא. הבטן שלי לא מטעה אותי בדברים האלה, והיא צדקה גם בהקשר ההוא. אבל באיזה יום אחד, במקרה יום חורף, התקשרתי לבקר ואמרתי לו שאני רוצה לבוא לכתוב ב"העיר". בקר היה אז עורך המגזין של העיתון וחודשיים אחר כך הייתי ב"העיר".

מה שהיה מדהים בסיפור הזה, שהמציאות עלתה על החלום.

זה הרי קורה תמיד ככה, שמרוב שאתה מדמיין משהו בחיים שלך ומעצים אותו, הוא הופך לבלתי אפשרי ומאכזב אותך ברגע שאתה מתעמת איתו. הוא פשוט לא עומד בציפיות שיצרת לו. היו לי לא מעט קטעים כאלה בעבר עם בנות בחיים שלי. אבל עם "העיר" זה היה אחרת.

אני חושב שמה שמשותף לכל החברים שעבדו איתי בעיתון באותה תקופה, שהם באיזשהו מקום היו כמוני בתקופות קודמות של החיים שלהם. היינו חבורה של אאוט-סיידרים, שלרגע אחד בחיים שלהם הפכו לאין-סיידרים. אנשים שהתהלכו לבד במרחב, ולרגע אחד התחברו יחד. מהחיבור הזה נולד פיצוץ של כשרון, שיצר את המוצר העיתונאי הכי טוב שהיה כאן אי פעם. לא במקרה היה שיעור המכביסטים בעיתון הזה הכי גבוה שידעה העיתונות הישראלית מעולם. היינו ארבעה, כולל איש הארכיון, וגם העורך היה כזה. יש אנשים שזוכרים לי טקסטים שכתבתי שם לפני אחת עשרה שנים ויותר.

"העיר" היה כזה, כי הוא היה בנוי על חופש יצירתי מוחלט ועל הבנה שאתה חייב לתת לבנאדם להתפתח באופן חופשי עם מי שהוא, כדי להפיק ממנו את המקסימום. הוא נתן את הלגיטימציה להתפרע. הוא היה נועז, ביקורתי, חצוף, ובעיקר מסתכל על המציאות בעין עקומה. זה קטע, כי כשחושבים על זה, זאת אחלה דרך לתאר את האופי של החבורה שהיתה שם.

אני נותן את הקרדיט לדבר הזה לרמי רוטהולץ, שערך אותנו. אני זוכר את הפגישה הראשונה שלי עם רמי בקפה שרגא, כמה מטרים מהמערכת. בקר פמפם לרמי את הראש עלי כמה זמן, ורונן זרצקי, שהיה עורך שלי ב"זמן תל אביב" ועבר ל"העיר" כמה חודשים קודם, הצטרף לחפירות.

היה לאנשים בעיתון הזה את הכשרון לחפור לך בראש עד שהיית משתכנע שהם יודעים על מה הם מדברים, גם אם הם היו אומרים לך שהרגע נחתה חללית שני בלוקים ליד. היתה איזה פעם שבקר החליט שיצחק שום צריך להיות מאמן הנבחרת. כל בוקר מישהו היה מגיע למערכת עם איזו תובנה שמזכירה בהיגיון שלה את עניין החללית, ובאותו יום זה היה בקר עם שום. הוא לא הפסיק לדבר על שום כל אותו בוקר. בהתחלה אף אחד לא הלך איתו ברצינות, אבל בקר דיבר על שום, החבר'ה עישנו איזה משהו, ומפה לשם המערכת נשטפה בהכרה ששום צריך להיות מאמן הנבחרת, ואפילו חשבו על קמפיין בספורט עליו. זה היה מטורף. כולם רק דיברו על שום.

כל הסיפור הזה קרה כמה ימים אחרי שבאתי לעיתון, ואני, בכל מקום שאני מגיע אליו, לוקח לי זמן הסתגלות. הייתי אז די מופנם בהתחלות ושתקן. יש אנשים שהקישור שלי עם שתקנות יכול לגרום להם להתהפך על הרצפה מרוב צחוק, אבל באותם ימים באמת הייתי כזה. בכל אופן, למחרת, מתוך רצון להשתלב בחבורה, באתי בבוקר למערכת, נכנסתי לחדר של זרצקי בזמן שהתנהל שם הדיון היומי (כל בוקר היה מתחיל בדיונים בחדר של אחד העורכים; במחשבה שנייה, ככה גם היה ממשיך היום. בין לבין היה נכתב איזה טקסט ונערך אחר), והכרזתי בהתלהבות ששום הוא באמת הברקה גאונית לנבחרת ואני חושב שאפילו הצעתי ראיון איתו.

הם הסתכלו עלי בדממה, ובקר מלמל משהו על זה ששום זה כבר פאסה, אחר כך הזיזו את הפרצופים שלהם לצדדים במבוכה, ואחרי רגע התחילו לדבר על משהו אחר באותה התלהבות שדיברו יום קודם על שום. נדמה לי שזה היה בשאלה למי בעיתון יש תחת של חומוס (לעודד שלום היה מאוד חשוב שיכירו בזה שיש לו תחת של חומוס).

זה היה העיתון הזה. בגלל שחלק גדול מהדברים שם התנהלו בראש של האנשים, אז מבחינתם שום כבר היה מאמן הנבחרת, גמר קמפיין ועכשיו מחפשים לו מחליף. אבל אם אני אחזור לרגע למפגש ההוא עם רמי העורך בקפה שרגא, אז השיחה איתו חידדה לי את ההכרה שלעורך יש שני תפקידים מרכזיים באמת: להתוות קו לעיתון, ולמנות תחתיו אנשים שיתאימו לקו הזה.

רמי מיקסם את הכישרון למנות עורכים שיתאימו לקו שהיתווה, לרמות גאונות ששום עורך לא הגיע אליהן. הוא היה כמו פיני גרשון עם דייויד בלאט. זה הדימוי הכי קרוב שאני יכול לחשוב עליו בהקשרו. הוא היה פלא שמאיים על משטרים קפיטליסטיים, שבמהותם מושתתים על עבדות מודרנית. התפוקה שלו ביחס לכמות העבודה שנתן בפועל היתה מדהימה.

מה שיפה בסיפור הזה, שלאורך כל השנים מאז, בכל פעם שאנחנו נפגשים, רמי אומר לי: "אתה מאלה שלא אוהבים לעבוד קשה. אתה חי נכון, חיימון". יש אנשים שקשורים לדה באזר וקוראים את המשפט הזה, ובטח אומרים לעצמם שככה נראית אירוניה. כן, חלק מהקסם של הדמויות שפגשתי שם היה חוסר מודעות עצמית מוחלט.

אני לא מגזים, אבל אני חושב שבאיזשהו מקום מצאתי שם משפחה. בתיכון היתה לי מחנכת שלא סבלה אותי, ופעם היא שלחה אותי לעשות מבחני הבנת נקרא, כי היא טענה שאני לא יודע לתקשר נכון עם הסביבה שלי. עכשיו תקלטו את הסיטואציה: בתוך תוכך אתה יודע שאתה מבריק מהמורה שלך בעשר רמות בהבנת הנקרא, כבר אז קראתי ספרים שאני לא בטוח שהיא שמעה עליהם, אתה יודע שכשרון הכתיבה שלך עולה על כל טקסט שהיא יצרה בחיים, אבל שולחים אותך לעשות מבחן הבנת נקרא.

זה לא תסכול. התחושה הכי טובה שאני יכול לתת כדי לתאר את זה, היא שמכניסים אותך למבוך ורגע אחרי זה סוגרים את כל פתחי היציאה מבלי להגיד לך. כמו איזה ניסוי מעוות בנפש האדם במצבים של אובדן תקווה. ב"העיר", פתאום הדבר הזה שתמיד ידעתי שיש בי וחלמתי שייצא החוצה, התעורר.

 ***

 

ואז, ביום אחד באביב של 1999, יומיים לפני פסח, פירקו לנו את העיתון. עובדתית, אנחנו אלה שעזבנו את העיתון. כולנו כאיש אחד, משאירים מאחורינו אדמה חרוכה. אבל בתכלס, אם נודה על האמת, פירקו אותנו. בדיוק יומיים קודם פרסמתי עם חברי הטוב אביעד אלברט, שגם אותו הכרתי בעיתון, כתבה של ששת אלפים מילה על סם הדטורה – צמח השטן. איפה תמצא היום דברים כאלה בעיתונות. יש בעיני משהו מאד סמלי בעובדה שהטקסט האחרון שלי בעיתון לפני ההכרזה על הפירוק, היה על אחד הסמים הכי קטלניים, מתעתעים ותמימים למראה שיש.

לקחתי קשה את הקטע עם "העיר". באיזשהו מקום לא מודע הבנתי שהסיפור שלי עם עיתונות נגמר אז, שהשיא הקבוצתי שלי, מבחינת עבודה במערכת כלשהי, כבר מאחורי. לקח לי כמה שנים כדי להבין שהכאב שבו התקבל אצלי פירוק העיתון היה קשור גם לעובדה שעוד לא הגעתי למיצוי שלי שם. הגעתי לעיתון מאוד צעיר יחסית, בקושי 22, רוב הכותבים והעורכים היו סביב השלושים ולמעלה מזה, אנשים שהורידו מעל עצמם את שכבות הפחם ונשארו יהלומים. אני בדיוק הייתי בעיצומו של תהליך זיכוך היהלום שבי.

הייתי מוקף בחבורה מפרה. בתור דברן חסר תקנה (זה מה שקורה לי אחרי שאני נפתח) הייתי מוצא את עצמי יושב לשיחות עם בקר, זרצקי, רמי, ארי פולמן, רוגל אלפר ושאול ביבי, ושותק. רק מחכה שידברו כדי לספוג מהם. בכל השנים שלי מאז בעיתונות היה לי רק עורך אחד שהפרה אותי במידה כלשהי. זה היה שחר אילן, שזיהה את הפוטנציאל העצום שהיה גלום בחומר שהבאתי לו, ומינף אותו לסדרת תחקירים בני 17 פרקים על סל הבריאות שהתפרסה על פני שנה וחצי ב"הארץ".

אם נעשה אנלוגיות, אז הסיטואציה שם די הזכירה את פס הייצור של ברצלונה בעשור האחרון. את הצעירים הם כינו "דור העתיד". פתאום הכתיבה היפה אצלי התחילה להתעורר, הדעתנות כבר לא הרגישה צורך להסתתר, הציניות והביקורתיות התחילו לזקור ראש. אבל כל זה היה מאוד בתולי אצלי. דברים יפים מבשילים לאט, ואני רק התחלתי להבשיל. כמה זמן אחר כך עזבנו את העיתון. במובנים מסוימים, דווקא האקט הלא צפוי שבו נחתכו שם העניינים, תרם להיווצרותה של איזו פנטזיה מיתית על התקופה שלי שם. אבל בהרבה מובנים אני עדיין חושב שהיא היתה אמיתית.

 ***

העניין הוא שהסיפור האמיתי הרבה יותר עמוק מזה. כי ברמה המקצועית קרו לי רק דברים טובים מאז שעזבתי שם. הלכתי ללמוד קולנוע, עשיתי סרט, והחוויה של ליצור סרט יותר גדולה מכל דבר שעשיתי בחיים.  רק שזה לא העניין. העזיבה של העיתון היתה סוג של חוויית אובדן מבחינה חברית. ברור שחלק מזה קשור לשלב שבו הסיטואציה תפסה אותי בחיים, לעובדה שהייתי בגיל ההוא שעוד לא חטף כאפות באמת והתרגל להסתכל על החיים מהצד המחויך שלהם.

אבל זה גם הרבה מעבר לזה. היתה שם גם הכרה לא מודעת של חזרה לחיי פרש בודד. אני מאוד אוהב את סוג החיים הזה, כנראה שהוא גם הכי נכון לי, אבל עדיין, חוויית הביחד שחוויתי שם היתה קסומה. היה בה משהו מרגיע. אני מוכן להתערב שכל החבורה שעבדה איתי באותה תקופה חוותה אותן תחושות, אולי בעוצמות נמוכות משלי. זאת היתה התקופה הכי יפה שלי בחיים ועד היום היא מקושרת אצלי עם געגוע מאוד חזק. אני אפילו חושב לעשות עליה סרט עלילתי.

בגלל שרגשות אצלי הולכים תמיד עם זיכרונות ויזואלים וריחות, בכל פעם שיש בתל אביב יום חורף, וזה קורה אחת לכמה זמן, זה זורק לאותם ימים. זמן קצר אחרי שהגעתי ל"העיר" עברתי לתל אביב. זאת גם היתה הגשמה של חלום ישן שהלך איתי מגיל ארבע, וכמו במקרה של העיתון, המציאות עלתה על החלום.

זה מה שקורה לבני אדם כשהם מגשימים את עצמם באמת, כשהם מרגישים שהם הגיעו הביתה. אנחנו לא בוחרים באיזה בית נגדל, אבל אנחנו כן בוחרים איזה בית נבנה לנו בהמשך החיים. והיום ההוא שעברתי לתל אביב היה יום חורף של תחילת נובמבר, כשהעננים מסתירים כמעט את כל השמיים, אבל לא מדי, ככה שגם השמש יכולה להראות את עצמה מדי פעם, ומדי פעם יורד קצת גשם. ככה אני אוהב את החורפים שלי.

החורף ההוא היה שונה בתכלית מהחורפים של השנים בתיכון. לפעמים האור בבקרים של תל אביב מזכיר לי את הבקרים שהייתי יוצא מהבית לעיתון, יש רגעים שהרוח מהים בלילה מחזירה אותי ללילות כשהייתי יוצא מהבניין ברחוב יוסף קארו בסוף של יום. אני מוצא את עצמי מחייך בכל פעם שאני נזרק בזכרונות לתקופה ההיא.

נראה לי שגם בגלל זה אני באיזשהו מקום רגשי שומר אמונים ל"מטבחון". עודד ורמי חבר שלו פתחו אותו כשהיינו בעיתון, והוא היה סוג של מקום מפגש המשך אחרי המערכת. כשאני מזדמן לשם בימי שישי בבוקר, אני מחכה שזאביק יגיע אחרי שאכל בורקס בשוק, עודד כבר יישב שם על אספרסו אחרי שעבר אצל הסורי ובקר יצטרף. כמעט בכל שעה של היום יכולת למצוא שם מישהו מהחברים, אז באותם ימים.

***

שלא באשמתה, העמסתי על החבורה ההיא שיצאה איתי מ"העיר" ציפיות מוגזמות. כבר אמרתי שראיתי בהם סוג של משפחה. הם לא היו חברים, הם היו אחים. אבל חברים הם בסופו של דבר חברים, הם לא משפחה ולא חוויה מתקנת למטענים שאתה סוחב עליך שנים. היום אני מבין שזה מה שמקסים בהם. הם חברים, וזה המון. לא צריך להעמיס עליהם מה שהם לא.

הציפיות יצרו אכזבות, אבל השנים ריככו אותן. בגלל זה, תמיד כשאני אפגוש בהם, בזאביק (אברהמי) ובקר, עודד וארי, רוגל ודורפן (כן כן), זרצקי ורוטהולץ,  יריב (טיקולסקר) ואביעד, שאול ובן (שלו), אני אזכור אותם לרגע אחד כמו אז, באותם ימים של סוף התשעים, כאילו חזרנו אחורה במכונת זמן. הדיאלוג שלי איתם, האופן שבו אני רואה אותם, הרגש שמתעורר אצלי בבטן כלפיהם, לא יהיה זהה לשום תחושה שתהיה לי כלפי אדם אחר, בטח אם הוא לא הילד שלי. כן, זה די מצחיק, אבל בגלל שהם תקועים אצלי שנים אחורה, כמו איזה מין ילדים נצחיים, אפילו נהייה לי קצת רגש אבהי אליהם.

זאביק עזב לניו יורק, עודד נסע אחריו, שאול גילה את הטלוויזיה המסחרית, אביעד חזר לירושלים, בקר היגר לאתר החדש וואלה!, חלקנו עזב ל"הארץ", עיתון שגם דגים לא רוצים להיעטף בו רגע אחרי שהם מתים מרוב שהוא קפוץ-תחת. התפזרנו לכל עבר, ושום דבר לא חזר להיות כמו שהיה. העיתונות היום כבר לא רוצה טיפוסים מסוגנו.

זה די מדהים כשחושבים על זה, כי כל האנשים שמקיפים אותי היום בעיתונות, כשאני מבקר בא מדי פעם בכתבה או בטור, רק מדברים בשבח העיתון שיצרנו אז בניינטיז. רק שופכים מחמאות על כל מי שיצא משם. ועדיין, הפכנו למטרד.

העיתונות לא מעוניינת בטיפוסים דעתניים, יצירתיים וחושבים יותר מדי. היא בטח לא רוצה אותם אחרים. היא כולה מושתתת היום על טיפוסים אחידים וממושמעים, בינוניים במידה כזאת שלא יטרידו אף אחד באמת, רק כדי שמכונת הקפיטליזם תמשיך לעשות את העבודה שלה. ככה היא בעצם גוזרת על עצמה כליה. כי ברגע שמשהו חדל להיות יצירתי, כשהוא מפסיק לבדוק גבולות ולהתחדש, הוא לא מייצר לעצמו דלק להמשיך להתקיים. הוא נבנה על האחדה, והאחדה מייצרת השטחה, כמו מים שעומדים יותר מדי זמן במקום. אתם יודעים מה קורה למים במצב כזה.

נדמה לי שמה שמאוד בלט ב"העיר" היה הפרגון שהיה שם בין האנשים, הם בעיקר זכורים לי מחויכים. עכשיו ברור שיש משהו ילדותי בתיאור הזה. אני מניח שהיו גם מטענים וקנאות. אבל הם לא היו המהות. המקום ההוא דחף אותך לצאת החוצה באמת, להיות מי שאתה.

מהניסיון שלי בשנים שעברו מאז, אני יכול להגיד לכם שהיום העיתונות מלאה באנשים חמוצים, מרירים וחסרי פרגון. כמעט מכולם נשאבה שמחת החיים. רובם אנטיפטים או כאלה שנכבשו בידי אנטיפטים. אני מת שיבדקו פעם באיזה מחקר אקדמי בפקולטה למדעי ההתנהגות את הקשר ההפוך והמופלא בין מפלס האגו, שרק מרקיע שחקים אצל כל העוסקים בתחום, להידרדרות חסרת המעצורים של המקצוע בארץ.

כמעט כל החבורה שלי נפלטה מהעיתונות, פשוט כי אין לנו מה לחפש בה יותר. הפשרות שהיא מצריכה ממך גדולות מדי. בכל השנים מאז לא עבדתי עם אנשים עם רמות הכשרון שהיתה לחבורה הזאת. אני, וחלק מהם, עדיין מגיע מדי פעם להופעות אורח בעיתונות, כמו איזה רוקר שמזמינים אותו לתת נאמבר, אבל חס וחלילה לא נקבל משהו קבוע. אלא אם כן נתכופף, כמובן.

אז משמיצים אותנו שאנחנו עצלנים, עושים מאיתנו טראבל מייקרים, שלא רוצים לעבוד. אמרתי פעם לאיזה מו"לית שתשים לב איך ככל שעוברות השנים, האנשים בעיתונות עובדים יותר שעות, והמוצרים רק הופכים לחרא. היא הסכימה איתי בעניין הזה. לא פעם העיתונות של השנים האחרונות נותנת לך הרגשה שאתה במלכוד 22.

***

אבל רגע, קצת התפזרתי יותר מדי. זה קורה לי לפעמים. איפה הייתי? אה… כן, קיץ 1999. כי אם אני אחזור לרגע לקיץ ההוא, אז איזה שנה לפני שפירקו אותנו, ייסדנו חבורת כדורגל בעיתון שהיתה משחקת כל יום חמישי בספורטק. זה היה חלק מההווי שהיה לנו בעיתון, אחד היחידים אני חושב שסמים קלים לא היו מעורבים בו (לפחות לא במהלך המשחק בכל אופן).

היינו מחלקים את השחקנים לקבוצות. היתה הקבוצה של אנשי העיתון, והיתה זאת של החוצנים. אורחים למיניהם. יחסי הכוחות פה לא היו הוגנים, כמו שאתם בטח יכולים לדמיין, כי החוצנים היו יכולים להחתים תיאורטית גם את אלון מזרחי, והם באמת הביאו כמה שחקנים שהיה להם עבר בכדורגל. מה גם שכמעט כל השחקנים שלנו היו באים אחרי שניגבו אצל אבו חסן או עישנו איזה קטנה, והתוצאה היתה שברוב המשחקים היינו אוכלים אותה.

אני לא ניגבתי אף פעם אצל אבו חסן לפני משחק והקפדתי גם לא לעשן לפני, כי אני מכביסט, ומכביסטים לא מחפפים. את עיקר ההתמחות שלי עשיתי בירידה לגליצ'ים לרגליים של אחרים. אני שוב נזכר בדימוי שבקר הצמיד לי על הכדור שנבעט מהקיר בעוצמה. אי אפשר היה להיפטר ממני. חוץ מגליצ'ים לא עשיתי הרבה.

אבל אז הגיע הקיץ של 1999. ואם לדייק את זה יותר, יום חמישי מסוים מאוד. אני אפילו זוכר את התאריך שלו, בחיי. זה היה בראשון ליולי, ותיכף תבינו למה היום הזה כל כך משמעותי בשבילי בדיוק כמו שהוא בשבילכם, רק שחלקכם לא היה מודע לזה באמת עד היום.

הקבוצה שלנו עוד המשיכה לשחק זמן קצר אחרי שפירקנו את העיתון, ואת משחק הפרידה קבענו ליום חמישי ההוא. אולי בגלל שזה היה המשחק האחרון קרו בו דברים שאי אפשר להסביר אותם, לא היום ולא אז. כאילו שאסטרואיד ינחת מכל המקומות בעולם דווקא על הר הבית ויסדר לכולנו קצת שקט, בדיוק כשכל החבר'ה הטובים משננים את תפילות השנאה שלהם. הכל פשוט הסתדר מעצמו.

את המשחק התחלתי על הספסל. זה קרה ביוזמתי. היה לנו שחקן אחד יותר מדי, והתנדבתי להיות הראשון שיוצא (או מה שיותר נכון במקרה שלי, לא נכנס). כשבקבוצה שלך משחקים שאול ביבי ומורד הצלם התותח שיש להם גיד עודף, זה לא פייר פליי מבחינת הכושר הגופני.

ביבי היה רץ במשחק אחד בשביל עשרה מאיתנו, ואני מוכן להישבע שהוא הזיע פחות בזמן משחק מאשר בחיים הרגילים. מורד היה רץ בדילוגים גדולים כמו קנטאור, בזכות הרגליים הביוניות שלו. למורד השתילו פעם פלטינות בברכיים והוא היה מסוגל להאריך את הרגל שלו, כל רגל, מעבר לגודל הרגיל שלה בזמן הליכה. אתה רץ ורץ, שופך לאגר, והוא פוסע בצעדים רגילים ועוקף אותך עם הכדור. לא הגיוני, אבל עובדה, ושניהם תמיד עם חיוך על הפנים, חגים בכל חלקי המגרש כמו עיטים, וכל הזמן מחלקים הוראות. תמסור, תיקח, תסגור, תביא. לך תעמוד בקצב של השניים האלה.

אז חשבתי שמבחינתי נכון יהיה טקטית להתחיל בחוץ, לתת לכולם להתיש את עצמם קצת ואז לעלות רענן מהספסל. כשעליתי לשחק כבר הובלנו 0:1 ובחצי זה כבר היה שתיים. אקצר בשבילכם תהליכים כדי להגיע לעיקר: איך שהתחיל החצי השני הבקענו את השלישי.

עכשיו אתם צריכים להבין את גודל הסיטואציה. היינו נרגשים מהעובדה שירדנו לחצי ביתרון שתיים, אבל באוויר עמדה תחושה שהכל זמני, שהם ייצאו מהחדר-הלבשה שלהם ויאכלו אותנו, כמו שקורה תמיד. כאילו נתנו לנו פור של כבוד לרגל המשחק האחרון שלנו, כמו מוצי ליאון שהנציח את עצמו בכרטיס אדום במשחק הפרידה ממנו, רק כדי להראות שהדברים מתנהלים כסדרם.

בשלישי זה כבר התחיל להרגיש אחרת. היה ריח של סנסציה באוויר. מול העיניים ראית איך דבר גדול מתהווה מולך. אפילו שיש לי זיכרון מצוין (אני זוכר אחד לאחד את מערכת היחסים הראשונה שניהלתי עם בחורה בגן, כשהייתי בן שלוש, ורסיסי זכרונות יש לי כבר מגיל שנתיים), מאותו משחק אני לא זוכר הרבה, בטח לא ברמה כזאת שאני יכול לשרטט לכם מהלכי אירועים, אבל אני זוכר את התחושה שעמדה באוויר. זאת היתה התרגשות של חלום שמתגשם, של סגירת מעגל, של נצחון הרוח. ואנחנו נישאנו עליה, כולנו.

***

ההתרגשות מחקה לי את רוב הזיכרון מהמשחק ההוא, אני בטוח בזה. בטח אם מביאים בחשבון מה קרה אחר כך. בשלב ההוא, כשהובלנו שלוש אפס, כבר ידענו שהסיפור גמור. ראית את זה בפחד בעיניים של השחקנים מהקבוצה השנייה, החוצנים. הם פשוט לא ידעו מה לעשות עם עצמם, כאילו מישהו דחף סיכה בבלון המנופח שלהם.

הם ועוד איך היו בלון מנופח! אפשר לחשוב, כולה כמה שחקנים מתוסכלים עם רקורד מקצועי שלא מימשו את עצמם בקבוצות הגדולות, נגד חבורת אנשים שראתה תמיד בכדורגל משהו חובבני לפלרטט איתו בחצר של הבית ספר. עכשיו באו הפלרטטנים והשחילו את המתוסכלים. אם זה לא צדק פואטי, מה כן.

באותם רגעים כולם כבר רצו לעלות למעלה ולקחת חלק בשלל. הגופה שלהם פרפרה לנו מול העיניים, וזאת היתה הזדמנות בלתי חוזרת להבקיע להם. בינתיים כבר עשינו את הרביעי. היה מישהו בקבוצה שלנו, לא זוכר מי זה, שממש התחנן שאני אתן לו לעלות במקומי למעלה ואחליף אותו בהגנה.

כשתפיסת המציאות שלך היא של גליצ'יונר, אתה בונה את הקיום שלך על שברירי שנייה, מתפתח לך מבנה אישיות שבנוי על רגעים קטנים של ניצול הזדמנויות. אתה בעצם ציפור טרף שמזהה את השפן שהגיח לרגע מהסלע כדי לרדת עליו מהאוויר. נגעת – נסעת. אין הזדמנות שנייה.

ואני זיהיתי את אותם רגעים של שעת בין ערביים של אותו יום קיץ, השעות הכי יפות בעיני בתל אביב, והבנתי שאין שום מצב בעולם שאני מתכוון לרדת למטה, אפילו שאני בנאדם עם רגישות גבוהה למצוקות של הזולת. ממש הרגשתי בפרפרים בבטן שלי, שמשהו גדול ומסעיר שלא הכרתי קודם הולך ומתקרב.

מורד, הקנטאור, חזה בכל הסיטואציה הזאת מהצד והתנדב לרדת במקומי להגנה. לא ביג דיל כשיש לך רגליים מתארכות, בשני צעדים אתה שוב למעלה.

באותן דקות החוצנים ניסו הכל להציל במשהו את הכבוד שלהם. הם תקפו כמו ג'אנקיז בקריז והתנפצו שוב ושוב על חומת ההגנה שלנו. שאול ביבי פשוט התיש אותם. אני חושב שהוא הרגיש באותם רגעים בשיא מיצוי הייעוד שלו. זה היה כאילו נעמד שם עם המגאפון, בלב השכונה, בפרונט של הבריקדות מול כוחות המשטרה, כמו שתמיד חלם, משלהב את ההמונים שמקיפים אותו, ולא הפסיק לנאום למגאפון. ככה הוא היה תמיד גם בישיבות מערכת. כמו במלחמת אזרחים.

עבור החוצנים ביבי היה החורף הרוסי, הוא היה הבוץ הלבנוני, וכל הזמן הזה הוא התנהל עם חיוך על הפנים, מוציא את הכדור מהרגליים של גדולי השחקנים שלהם, אלה שתמיד התנהגו לעומתנו כאילו הכל קטן עליהם, שהיו גומרים משחקים בלי להזיע, רעננים כאלה, כאילו הרגע יצאו ממסאז' מפנק באיזה ספא מרוחים בשמנים ארומאטיים, חולפים לידינו כשאנחנו שרועים מעולפים אחרי כל משחק, בדרך למכוניות החדישות שלהם.

 *** 

ביבי חילץ מהם כדור בעוד התקפה עקרה, משהו כמו עשרים וחמישה מטר מהשער שלנו (דני נוימן תיאר את זה ואמר שהם לא היו מבקיעים גם אם המשחק היה נמשך 180 דקות, הוא גם אמר ששאול ביבי הגדיר היום מחדש את תפקיד הקשר האחורי), ושחרר ימינה אל יריב, שהתחיל לפרוץ באגף ימין. קראו לו יריב, אבל בגלל שכבר היה יריב, טיקולסקר, קראנו לו פתיח. כי הוא תמיד הסתובב לכל מקום עם צרור מפתחות ענקי.

מכאן כבר הכל קרה מכורח של כוח עליון שתימרן הכל מלמעלה. זה לא שאני מאמין באלוהים או משהו כזה, הפוך לגמרי, אבל אני רק יודע שזה לא היה בשליטתי. אני התחלתי לרוץ באגף השמאלי, לא יודע מאיפה היו לי הכוחות האלה, מבערים אני פתחתי.

כל הסיטואציה שאני מתאר לכם התרחשה בחצי שלנו, רק התחלנו לפתח את ההתקפה כמו שאומרים. פתיח קיבל את הכדור, פרץ איתו, ואחד השחקנים שלהם חסם אותו ורץ צמוד אליו, כתף אל כתף, מנסה לסגור אותו. אני, באגף השני, אותו דבר רק בלי הכדור.

הבלם שלהם, ממש גדול, סוגר אותי, פויול סטייל, והוא ענק, לפחות שני מטר גובה, מתנשף עלי כמו סוס מהנחיריים שלו, ומכל נשיפה אני מרגיש את הכתף הימנית שלי מיטלטלת, ככה חזקה היתה עוצמת הזרימה שלו, ועם הגוף אבי-גומי-נימני שלי, דק וחזק ולא מתקפל, כמו כדור שנבעט וחוזר בעוצמה מהקיר, אני מרגיש אותו טוב-טוב צמוד אלי, מנסה להפיל אותי רק בנשיפות שלו, תוקע לי קטנות ברגליים שאפול. והזמן התארך פתאום, כל שנייה נמשכה לשתיים, הכל מסביב התנהל בסלואו מושן.

ככה אנחנו רצים שני צמדים בשני האגפים, פתיח עם הכדור והז'לוב שאיתו, אני והסוס שרוכב עלי, מקדימים אותם בכמה מטרים, יוצרים קו אלכסוני שמתוח דמיונית בינינו, אנחנו כבר עוברים את החצי והם אחרינו, ומסביב דממה. דממת גן עדן.

פתאום אני מרים את יד שמאל ומנופף לפתיח, מסמן לו שיראה אותי, ואז אני שומע את עצמי צועק לו: "פתיח, פתיח". והסוס עלי, דוחק בי, כתף אל כתף, אני שומע את הפרסות שלו בוטשות את הדשא, חורצות בו סימני עקבות, ואני כבר שלושים מטר מהשער שלהם, זורק להרף עין את המבט ימינה, רואה את פתיח מרים את הראש ומבחין בי, ואני משחרר צעקה: "פתיח", אני צועק לו, "פתיח תרים!". והוא הרים.

***

הכדור הגיע בקשת, כל הדרך מהאגף הימני, מתרומם ומתקרב לעברנו, מתגוששים כתף אל כתף, ומשהו הרים אותי באוויר בתזמון מושלם, מנתק ומניף את כולי מהאדמה, הרגל השמאלית שלי מונפת קדימה, עשרים וחמישה מטר מהשער שלהם, באגף השמאלי. ובום! הספקתי לנחות, לרגע לא מוריד את העיניים מהכדור, מלווה אותו מתעופף בכיוון השער שלהם, לרגע לא פוגש את הדשא, רק מגביה עוף וצובר תאוצה, ותוך כדי מתלכסן, מתביית על החיבורים הימניים וחורך את האוויר.

השוער שלהם, שוער נוער של בית"ר שמשון, עם החליפה, הכפפות וכל הגינונים, זינק אליו, ואני זוכר את התמונה הזאת, היא מוקפאת אצלי בזיכרון לעד, הוא כולו היה באוויר, שולח יד מתוחה לעבר הכדור כמו יד בסרט אנימציה שאין גבול כמה רחוק היא מסוגלת להגיע, ואז, בתזמון מושלם, בדיוק כשהכדור מתייצב לצדו, הוא התעקל ימינה, מתעתע בו, תופס עוד זווית סיבוב קטנה וחומק ממנו, ו… פלאחחח.

זה היה השער הכי מדהים שהובקע אי פעם במגרשי כדורגל, חובבנים ומקצועניים כאחד. הוולה של אבי כהן בדרבי? מזכיר את השער הזה. הגול של זידאן בגמר הצ'מפיונס? בלי מלח אפילו. זידאן בעט מהמקום, היה לו זמן לכוון וגם ככה הוא היה רחוק בקושי ששה עשר מטרים מהשער, מה שמתקזז עם גודל המעמד.

אני נחתתי בשתי רגליים על הדשא רגע אחרי שהכדור ננעץ בחיבור וקפאתי. זה לא שלא דמיינתי בחיים שלי סוג של רגע כזה, שאני מבקיע מין שער אלוהי, ותמיד בעייני רוחי ראיתי איך אני רץ אחוז אמוק לקהל, מנופף כמו טארדלי במונדיאל ההוא של 82' עם הידיים לצדדים ושואג. והנה זה בא. וכל מה שהיה מסביב היה רק דממה. אני נשבע לכם, לכמה שניות לא שמעת רחש.

הקהל שהיה מגיע קבוע לראות אותנו משחקים, דמם. השחקנים דממו. כמו בטקס יום השואה השנתי באושוויץ, שמכריחים את התיכוניסטים להגיע אליו אפילו שהם בדיוק באמצע קניות של בנטון בשישה דולר באיזה קניון בוורשה (זה מה שאני זוכר מהחוויות של החבר'ה מסביון שלמדו איתי בתיכון, אחרי שהם חזרו מפולין; הם לא הפסיקו להיגנב על הבנטון בשישה דולר), כשנשמעת צפירה והגה לא נשמע, אפילו הציפורים לא מעזות לצייץ שלא יסתבכו עם "יד ושם". ככה עמד הכל במגרש.

ואפילו שחיכיתי כל חיי לרגע הזה, כל מה שיכולתי לעשות באותו הרגע היה לתפוס את הראש בידיים, ולשחרר: "יואו!". אפילו לא בצעקה, פשוט "יואו" רגיל בקול דיבור, ונשארתי לעמוד ככה עוד כמה שניות. לכל היתר קרה אותו הדבר. מגרש שלם, עשרים ואחד שחקנים, אלפים מסביב למגרש, חוץ מהשוער נוער של שמשון שקם וניער מעליו את שאריות החול והדשא מהברכיים אחרי הזינוק (זה היה הזינוק הכי גדול שהוא דפק בקריירה שלו, ואפילו הוא לא עזר לו להציל את השער, מה שפיתח אצלו תסביכים עמוקים של רגשי נחיתות), קפאו במקום, תפסו את הראש בין הידיים ושחררו "יואו", ולשניות ארוכות לא זזו.

***

אחר כך עוד בישלתי את השישי, בקטנה, וככה זה נגמר. פרשתי אחרי השער ההוא ולא חזרתי מאז למגרשים אפילו פעם אחת, כי כבר אז היתה לי התובנה שצריך לפרוש בשיא, משאיר אחרי מיתוס, לא נוגע יותר בכדור, מביט בחיוך אבהי בזידאנים למיניהם, שחוגגים את השערים הקטנים שלהם, ויודע היטב שלפסגה הזאת לא יגיע איש. באיזשהו מקום, המשחק כמשחק איבד טעם מבחינתי מאותו רגע והלאה. כמו השיא שהיה לי בעיתונות, עם החבורה ההיא.

אני לא היחיד שהשער הזה יצר אצלו טלטלה. שאול ביבי תפס פתאום שהחיים הם לא רק שתדלנות שכונות, יש בהם גם זוהר, והתפתה ללכת לטלוויזיה המסחרית. מורד הצלם התותח גילה את אלוהים וחזר בתשובה. פתיח התחיל טיפול פסיכולוגי ועודד מכר את החלק שלו במטבחון לרמי.

גם האחרים שהיו שם באותה שעת בין ערביים הבינו שמשהו בחיים שלהם עומד להשתנות, ואני לא אפרט מה קרה לכל אחד מהם כי זה ייקח המון זמן. אה כן, חגי לוי, שהיה השוער שלנו, התחיל לפתח רעיון לסדרה שמתנהלת כולה בקליניקה של פסיכולוג, והכל בהשראת פתיח והבחירה שלו להיפתח רגשית כדי לפתור מועקות של שנים. חגי פשוט נפעם מה שער אחד מסוגל לגרום לבנאדם לעשות עם החיים שלו. ואני, אני עליתי למחרת על מטוס ונסעתי לבקר את זאביק ועודד בניו יורק.

*

חיים שדמי / 14 וחצי שנים של כאב

למה פתחתי בלוג
רגע לפני החזרה לעבר

44 Comments

ניתאי 14 בינואר 2011

התיאור של המשחק יפהפה, בחיי. ככה נראה משחק מעיניי המתבונן (או המשחק).
חוץ מזה לא סובל קטעים של "כמה פעם היה פה טוב וכמה עכשיו חרא".
תבוא יותר.

נעל קרועה 14 בינואר 2011

לי נראה ששלדון אדלסון הציל את כל העתונאים פליטי עיתון הארץ,כשהקים את העיתון "ישראל היום"
אגב "ישראל היום"לא אמור להיות העיתון של ביבי והימין,איך זה מסתדר?

אזי 14 בינואר 2011

אני עוד לא סגור איך לאכול אותך, שדמי..
כמובן שאני לא מכיר המון טקסטים שלך כי בחרת לא ללכת למיינסטרים.. אבל דיי נצברת בתודעה כ"זה שחטף מאבי נמני מכות", וחבל.
הטקסט הזה היה יפהפה… ומי כמוני יודע כמה חסרים אוהדי מכבי בתקשורת…
תחזור אלינו… נורא מעניין לקרוא אותך

איתן בקרמן 14 בינואר 2011

אזי, אל תגלה לשדמי, אבל מדובר בשילוב נדיר של עיתונאי מעולה וכותב נפלא…

אזי 14 בינואר 2011

אני משוכנע
שלא יצא חלילה שאני זה שצריך לתת לו אישור כעיתונאי…
סתם חבל לי שאני לא מכיר את הכתיבה שלו יותר..

B. Goren 14 בינואר 2011

ברוך בואך שדמי.

משתמש אנונימי (לא מזוהה) 14 בינואר 2011

חבל שאתם צעירים מדי לדעת על עתון "חדשות". הרבה לפני 'העיר' הוא היה 'העיר', והרבה יותר מה-'עיר'!. הוא שינה את כל דפוסי כתיבת הספורט בישראל. עורך הספורט היה אבי רצון, שבתור ע-ו-ר-ך (וחס וחלילה לא כותב ומסקר!) היה מצויין. היו לו ביצים מכאן ועד להודעה חדשה, וכנראה ששוקן ועורך "חדשות" ציוו עליו לתת יד חופשית לכתבים. אני פרחתי ב-"חדשות"! הייתי צעיר, והרבצתי מאמרים שלא נדע. שם יצאתי עם כל הכינויים כגון "עונת המלפפונים" (את עונת המלפפונים כתבתי למעשה לראשונה בחדשות הספורט ב-1962), "חיצים", "בונבונים", "אלוהים" (כשמייקל ג'ורדן רוקי בבולס), ועוד ועוד ועוד. כמעט כל הכתבים הצעירים שהיו אז בחדשות המשיכו בעתונים אחרים כי דב יודקובסקי "קנה" את רובנו – אותי הוא לא שיכנע לעזוב עד שנוני מוזס הציע לי הרים וגבעות – וכן ידעתי כבר ש-"חדשות" עומד לנפוח נשמתו (שמעתי ספורים שנוני שהיה אז עורך ובעל ידיעות היה קונה את כל עתוני "חדשות" מכל הקיוסקים כדיי שאנשים לא יוכלו לקנות אותו – עד כדי כך "חדשות" הפחיד אותו!). מי לא כתב בחדשות? פנחס זהבי, נתן זהבי, עמיר פלג, , אבי מילר, נדב יעקובי, אביב הברון, יעקב זיו, צדוק יחזקאלי, אחד בשם אילן שהיה אדיר ממש (לדעתי הטוב מכולם!), ואני חושב שירד לברוקלין וחזר בתשובה, אני, ועוד צעירים של אז שגדלו והפכו קנונים בעולם הספורט

מנחם לס 14 בינואר 2011

שכחתי לכתוב את שמי. אני האנונימי!

לומד לשון 14 בינואר 2011

מנחם- הביטוי עונת המלפפונים ישן יותר ממך. אולי אתה הכנסת אותו ללקסיקון הספורט הישראלי אבל מקורותיו כנראה בגרמניה של יותר מלפני 200 שנה. את כל שאר הירקות חיצים ובונבונים שלך אף פעם לא הבנתי ולי אישית הם רק פגמו בכתיבה שלך.
הידע שלך מספיק נרחב וכך גם ההבנה בספורט בשביל שתתגאה דווקא באיזוטריה הזו.

מנחם לס 15 בינואר 2011

ללומד הלשון,
אני בטוח שעונת המלפפונים הוא מושג ישן ממני. אותו דבר עונת העגבניות ועונת החסה. וטוב לדעת שבגרמניה כתבו על עונות מלפפונים לפני 200 שנה. אבל ב-1962 הייתי סטודנט צעיר בן 24 שזה הגיע מישראל, ללא ידיעת השפה הגרמנית, וכשהגיע הקיץ ולא היה כדורסל, ובייסבול עוד לא ידעתי, כתהתי ל-"חדשות הספורט" ש-"עכשיו בעונת המלפפונים אין לי ספורט לכתוב עליו, אז אכתוב על רץ מייל בן 16 בשם ריאן…" וכו'. אני לא יודע מהיכן קפץ לי הביטוי הזה בראש, אבל בוודאי שלא מגרמנית, ואני לא זוכר שקראתי זאת בעברית באיזה שהוא מקום. אולי אתה כ-"לומד לשון" קרא זאת היכן שהוא בעברית לפני 1962. ואגב, אני לא דורש זכויות יוצרים על הביטוי.

אזי 14 בינואר 2011

זה כמעט נשמע כמו פארודיה על הפוסט של שדמי אם לא הייתי מניח שהכל נכון…

מנחם לס 14 בינואר 2011

כשאני כותב "מי לא כתב ב-"חדשות" אני מתכוון "מי לא כתב במדור הספורט של 'חדשות'". לדעתי היה זה הצוות הטוב ביותר שהיה בישראל מאז ומתמיד בספורט, אם-כי כמה מהם היו אז בראשית דרכם.

טל 12 14 בינואר 2011

התחלתי לקרוא "חדשות" רק בגלל שהעיתון היה בצבע.פשוט היה כיף לקרוא את העיתון הזה.בעיקר בגלל הספורט.

סימנטוב 14 בינואר 2011

ודן בן אמוץ. גבי ניצן, דודו גבע…

איתן בקרמן 14 בינואר 2011

חח חיימון, זה היה ב-99', שום כמאמן היה מוכר בעיקר כעוזר של שרף, חזיתי את הפריצה שלו :)

תודה לך על הפוסט!

מוטי 14 בינואר 2011

צריך להגביל כאן מילים- אני נשחק לפני שמגיעה הפואנטה

מוטי 14 בינואר 2011

בקריאה שניה של הכותרת- אני חוזר בי מהתלונה על האורך כי הזהירני מראש

הקורא בפוסטים 14 בינואר 2011

שדמי אתה חייב להוציא איזה קובץ סיפורים או משהו או לפחות לתת לינקים לדברים נוספים שכתבת כי הטקסט הזה ובעיקר הקודם הן יצירות אומנות.
ועוד מכביסט!!

איך אמרת בגול ההוא?
"יואו!"

איתן בקרמן 14 בינואר 2011

יש עוד כמה טקסטים של שדמי תחת השם שלו בתחתית עמוד השער שלנו. ואל תדאג, הוא יכתוב עוד, חסר לו שלא…

תמיר 14 בינואר 2011

טקסט נהדר, מרגש ומעורר השראה. מסוג תיאורי הספורט שמציפים רגש אמיתי ומעיפים אותך ישר למקום המיוחד והעוצמתי הזה שיש לכל חובב ספורט.

אותי זה ישר החזיר לרגע השיא הספורטיבי שלי מכיתה ו' שבו כבשתי שישייה בכדור-רגל-טניס באליפות ביה"ס מול כיתה ח'. :-)

המון תודה חיים!

טל 12 14 בינואר 2011

ממתין לסרט. ואם אפשר לשלב בסרט את הגול של אולה מיונייטד בגמר נגד באיירן ב 1999 על הדרך. היה סרט(לא זוכר את שמו ) על רקע האליפות של ארסנל ב 1989

matipool 16 בינואר 2011

"קדחת הדשא" ( מבוסס על ספר באותו שם ). אליפות של ארסנל והפסד אליפות של ליברפול באנפילד בדקה ה-90 משער של מייקל תומאס .

הופ 16 בינואר 2011

בעברית קראו לזה "אהבה על הדשא". בספר הוסיפו ליד השם המזעזע הזה גם את התרגום המדויק יותר "קדחת המגרש".

עידו 14 בינואר 2011

העיתונות הישראלית אולי הפסידה אבל אנחנו (קוראי הבלוג)הרווחנו בענק.
שדמי, טקסט יפיפה ומעורר השראה.
מקווה שתחליט להפוך לכותב קבוע ולא רק כאורח לרגע.

אלון (אחר) 14 בינואר 2011

שאלה שמנקרת לי בערך מאמצע הטקסט: מורד שיחק ב"כיכר החלומות"?

הופ 15 בינואר 2011

מרתק וכתוב נהדר.

אביאל 15 בינואר 2011

טיפה ארוך, אבל רשום מעולה, אם אני לא טועה אתה כותב גם לגלובס נכון ?

רק משהו שקצת צרם לי, כל ההערות על הקפיטליזם, זה קצת מוגזם ופופולסטי, זה גם קצת מצחיק לשמוע את זה ממישהו שמדבר על עיתונות חופשית וכותב בבלוג באינטרנט, שניהם כנראה לא היו מתפתחים בשיטה כלכלית אחרת.

מיכאל 15 בינואר 2011

עברנו את "חדשות". עברנו את "העיר" ועכשיו אנחנו ב"דה באזר". העיתון בפורמט הרגיל כבר פשט את הרגל, בעיני, כבר מזמן. אם פעם היית צריך לקנות הררי נייר כדי למצוא איזו פנינה, היום אתה מלקט לעצמך רק את הפנינים החביבות עליך. בלי תיווך של נוני מוזס (ששיחק כדורסל בהפועל ר"ג, לא ?) או שטיפת המח של אדלסון.
שדמי, תעשה לי סרט!!! "הגברים של רוטשילד" יכול להיות פורמט מתאים לעלילות מדור הספורט ב"העיר"

איתן בקרמן 15 בינואר 2011

נוני מוזס שיחק במכבי רמת גן :)

מאשקה 15 בינואר 2011

שדמי, אתה העיתונאי שחטף פעם מכות מאוהדי מכבי ת"א בסימטאות יפו ?
אתה כותב נפלא, ושומרת לך חסד נעורים עוד מהטורים של בעיתון "העיר" של תל אביב, קראתי אותם בשקיקה אפילו שאני בצד האדום צעבר לכביש.
תודה לך

ארי פולמן 15 בינואר 2011

חיימון, אני זוכר את הגול הזה שלך כאילו הובקע היום בבוקר. הוא הובקע לשער הצפוני בפארק, ומעמדתי כטוני אדמס הוא נראה מרהיב שבעתיים בגלל האור שהחל לרדת במערב. אכן היו אלה ימים מופלאים והיה לנו הרבה מזל להיות חלק מקבוצת אנשים כל כך מיוחדת וחד פעמית. מצד שני, החזירים מרחוב שוקן עשו לנו טובה גדולה כשפרקו את העסק בשיא, ובכך השאירו אותנו רק עם זיכרון מתוק ומנעו מאיתנו את ההתפוררות הבלתי נמנעת של קבוצה, כל קבוצה, מופלאה ככל שתהיה.

בני תבורי 15 בינואר 2011

פולמן,
אתה לא יכול להיות אלן האנסן?

matipool 16 בינואר 2011

בני – בדיוק מה שחשבתי כשקראתי את התגובה של פולמן שככל הידוע לי , אוהד את ליברפול .

בני תבורי 20 בינואר 2011

אוהד, ועוד איך אוהד.

ניצה ב' 20 בינואר 2011

ארי-
אוהבת אותך

בןדוד של שימי ריגר 15 בינואר 2011

יופי של פוסט חיים.

ויכסלפיש 16 בינואר 2011

1. ברור שמורד שיחק בכיכר החלומות של בני תורתי, שנקראה במקור "כיכר המיואשים", לצד נירו לוי, שילוח ז"ל בכרי אורי קלאוזנר ויונה אליאן. אני גם בטוח ששאול ביבי יכול לכתוב מגילה על המקום ההוא.

2. שדמי, היה לכם מדור ענק (וגם חדשות היה מדור חדשני ונושך) ללא ספק אבל מה קרה בעצם? שוקן החליט מתישהו באיזור 2000 או מאוחר יותר שהאיכות הזו לא מייצרת מזומנים והחליט לחתוך, ואז כשרונות העדיפו לעזוב את הפרינט/לא להגיע אליו בגלל השכר הנמוך, או פשוט הגיעו אנשים אחרים שכבר לא כתבו 5000 מילה אלא מקסימום 1000-2000?

האם שם המשחק זצ"ל הי"ד היה ממשיך ראוי?

תומר חרוב 16 בינואר 2011

שדמי, אחלה של סיפור, אהבתי את ההקדמה שכביכול לא קשורה.
נראה לי שלכל אחד יש גול כזה אבל לא באמת כזה בוולה מעשרים וחמש מטר.

פאקו 16 בינואר 2011

טקסט נהדר ומרגש, גם בגלל האהבה שלי לאותו העיתון.
ונחמד לראות גם את פולמן במגיבים.

S&M 18 בינואר 2011

נפלא, נהדר! נהניתי מכל מילה, כמה שזה ארוך, כך חבל שזה נגמר. איך גייסתם את ואן בסטן לכתוב כאן על הגול שלו נגד רוסיה?! אל תשחררו אותו. ;-)

מעורר נשכחות. העיר בשנים ההן באמת היה חלום של עיתון, הכי טוב. וגם מנחם צודק – חדשות היה הראשון להיות נפלא כמוהו, אפילו שהתחיל עם בחורות ערומות כמוקד משיכה, הוא נמשך כעיתון הכי טוב שיוצר כאן אי פעם. אין כבר דברים כאלה.

דורפן 18 בינואר 2011

אני מבקש לא לשבח את ארי פולמן על השתתפותו בדיון – העובדה שלא כתב עד עכשיו טקסט היא בושה ולא מגיעים לו שום שבחים

רמי רוטהולץ 19 בינואר 2011

דורפן, תבקשו אז יכתבו לכם.לא תבקשו, אז יהיו כאלה שיכתבו ויהיו כאלה שלא. דה באזר יכול וצריך להיות האכסניה של כל הטובים- לא של חלקם. מה שאתם צריכים לעשות זה להזיז ביצה, לא יותר

יואב גורן 26 בינואר 2011

חיימון
מחר הבוואריה והאספרסו עליי
לרמי רוטהולץ: אתה זה שיש לו את היכולת להזיז!
ואם כולם כאן, איפה לעזאזל שאול ביבי?

Comments closed