הדור שלא ידע את ג'ורדן

התחלתי לכדרר בגיל 6. לקח לי עוד 3 שנים באמת להבין שה"משחק" הזה, עם הדבר הכתום שצריך להכניס לטבעת העגולה הוא חלק ממסלול חיי. לא במקרה זה קרה בדיוק בשנת 91, השנה שגם הוא הבין משהו די חשוב: איך להתחיל להיות הספורטאי הכי גדול בהיסטוריה.
הוא נהיה כזה כי מעבר למספרים ולהישגים, הוא עשה מה שאיש לפניו, ואיש אחריו לא ידע לעשות- להשתלט על המשחק, לעשות בו כרצונו- ולנצח.

זה לא משנה אם אתם קוראים לו אלוהים, מייקל ג'ורדן או מייקל ג'ורדון – השם הזה אומר לכם הכל.
מחרתיים ימלאו לו 50. ממרומי גילו זאת הזמנות לתת כבוד- למי שהתחיל את הכל.

בערך כל יומיים נשמע הוויכוח לגבי דירוג שחקני הכדורסל הגדולים בהיסטוריה: מי שחקן הקלאץ' הטוב ביותר? מי הסקורר הדומיננטי אי פעם? מי השחקן השלם ביותר?
מבין הדירוגים האלו נשמעת לפעמים גם השאלה מי גדול יותר, מייקל, לברון, קובי?
אני חושב שהתשובה לשאלה הזו מתחלקת לפי 2 קבוצות, 2 דורות. אם שואלים את הדור הנוכחי, שראה את ג'ורדן רק בקטעי וידאו, סליחה, יו טיוב אין אחידות דעים. אמנם הרוב חושב שג'ורדן הוא הגדול מכולם אך מיעוט בהחלט לא זניח מאמין שקובי גדול לפחות כמוהו ואולי אם ייקח אליפות נוספת יעקוף אותו. בקרב הקבוצה השנייה, של הדור הישן יותר, זה שגדל על ג'ורדן, המצב הרבה יותר פשוט. בערך 112% בטוחים שעם כל הכבוד לקובי, לברון דוראנט והחברים, ויש הרבה כבוד, ג'ורדן הוא הגדול ביותר אי פעם.
אז מה הסיבה לחלוקה הזאת בעצם? האם מדובר בנוסטלגיה בדרכה הפשוטה ביותר או שמא באמת הדור ההוא יודע משהו שהדור הנוכחי לא יכול להבין? התשובה שלי: קצת מזה והרבה מזה.

בימינו, כשכל המידע כ"כ זמין והזמן שלנו כ"כ יקר, אוהדי ספורט רבים חיים על תקצירים וסטטיסטיקות. אנחנו ניזונים מ"היילייטס" שמוזרמים לנו היישר לווריד הספורטיבי דרך יוטיוב ואינסוף נתונים שאמורים לספר לנו את הסיפור המלא של המשחקים. כשחיים על תקצירים ורשימת מהלכי השבוע פשוט לאבד פרופורציות. קל לחשוב שאמנם לג'ורדן היו מהלכים גדולים אבל גם ללברון יש לא פחות רגעים למזכרת. שלמייקל היו סטטיסטיקות מפחידות, אבל קובי בעצם לא כ"כ רחוק ממנו במספרים. אז נכון שזה מבלבל, אבל צריך להסתכל על התמונה המלאה.

כל מי שראה את מייקל משחק, משחקים שלמים, יודע שלהסתכל על מספרים לא מתחיל להתקרב למה שהרגשנו כשראינו אותו על המגרש. סטטיסטיקות אפשר לשפר, ושיאים נועדו להישבר (על אף שהסטטיסטיקות שלו הן לא פחות ממדהימות). אבל ג'ורדן שלט במשחק, שליטה אבסולוטית, כזו שלא ראינו לפני, ובטח שלא מאז. כשראינו את מייקל על המגרש, לא יכולנו שלא לחשוב שהוא עושה בו כרצונו. כשראינו את ה"רוצח הספורטיבי" בפעולה, עושה תמיד את הפעולה הזאת שגורמת ליריב להבין שאין לו ברירה אלא להפסיד. כשבקושי הצליח לעמוד על רגליו עם 39 מעלות חום ואליפות על הכף, והקבוצה ממול לא ידעה אם עדיף מייקל חולה, או שלאור המשחקים ההירואים שלו כבר עדיף שיבוא בריא.
אז נכון, גם ללברון, שנמצא בסביבה זמן קצר יחסית, זכורים רגעים ענקיים. הסלטיקס יספרו לכם על כמה כאלה. גם על שמו של קובי רשומים משחקים שבהם כל מה שזרקו לכיוונו לא הועיל- והוא ניצח כמעט לבדו. אבל אף אחד לא עשה את זה כמו מייקל- באופן קבוע, יומיומי, כמעט "רגיל". אנחנו, שראינו אותו משתלט על המשחק פעם אחר פעם יודעים  He owned the game.

לכל אחד מענקי המשחק יש את הרגע האחד הזה, הרגע שמגדיר אותו. למג'יק זה ההוק שוט שגמר את הסלטיקס, עבור בירד זו החטיפה מאיזייה בסדרת הגמר מול הפיסטונס. הכוכבים של ימינו עדיין מחפשים את הרגעים האלה. אני לא רוצה לחשוב שלברון יסיים את הקריירה כשהרגע שנזכור יותר מהכל יהיה ההוא של "ההחלטה".
ג'ורדן העניק לנו אינספור רגעי אומנות, רגעים מדהימים ועוצרי נשימה. לכל אחד יש את הרגע הג'ורדני שלו. יש את המהלך המדהים מול הלייקרס, עם העברה מיד ליד באוויר. יש את הסל הכ"כ זכור מול קליבלנד כשנגע בתקרת האולם רגע לפני שקבר את הג'אמפר המנצח. יש את ההטבעה על יואינג, יש את המשחק עם החום, יש את הזריקה האחרונה (לפחות של הג'ורדן ה"אמיתי") במשחק האליפות נגד יוטה ויש ויש ויש.
ולכל אחד יש את הרגע האישי שלו עם מייקל. הרגע שלי, הוא התמונה ההיא, בסוף משחק האליפות הרביעית מול הסוניקס. אביו של מייקל  נרצח 3 שנים קודם לכן, והרבה בעקבות זאת הוא פרש לבייסבול. ואז הוא חזר, רק כדי לקחת את האליפות הראשונה מאז הרצח והרביעית במספר, בדיוק, כך רצה הגורל ביום האב. התמונה המדהימה של ג'ורדן שוכב על הרצפה בחדר ההלבשה, מחבק את הכדור, ממרר בבכי ומתבודד עם הזיכרונות, לעולם תחקק בראשי, כזיכרון רגעי, שהוד אלוהיותו, בעצם היה גם קצת אנושי. (מ-8:45 בסרטון המצורף)

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

אלוהים לבש 9.
אלוהים לבש 9.

מייקל ג'ורדן נחשב לגדול הכדורסלנים בהיסטוריה, אולי אף גדול הספורטאים. הוא עשה את זה עם אישיות כובשת מספרים בלתי נתפסים והישגיים ענקיים, במישור האישי ובעיקר הקבוצתי. אבל מעל הכל, הוא עשה את זה ע"י שליטה מוחלטת במשחק. לאורך זמן. כל הזמן. וכאן בולט ההבדל בין הדור שידע את יוסף לזה שראה אותו רק בקטעים קצרים. מי שלא ראה אותו עושה את זה יכול להתלבט בינו לבין הכוכבים שניסו לחקות אותו כל השנים מאז. אבל למי שראה אותו זה ברור – אין עוד מלבדו.

אם אהבתם, תנו ב-like,  אם ממש אהבתם תנו ב- share. לעמוד הפייסבוק.

קובי, נבחרת ישראל וגמר גביע - כמה מחשבות קטנות משבוע עמוס
חידון יובל לג'ורדן - או פרטים משעשעים שלא קשורים רק לספורט

5 Comments

עדי 15 בפברואר 2013

ללא ספק- ג׳ורדן הוא מלך. ה- מלך!

אורן 15 בפברואר 2013

אני רק יכול להוסיף שלא עובר יום שאני לא חושב על ג'ורדן. באמת.
הוא מייצג את החתירה למטרה, העבודה הקשה, הנצחון והגשמת המטרה.

בהשוואה לדור שאחריו, באמת אנחנו יכולים לומר שהם פשוט לא שולטים במשחק כמוהו. קובי כבר לא יעשה את זה, עם כמה שהוא ענק. לברון עוד יכול. נחיה ונראה.
לגבי הדור שלפניו – הלוואי שהייתי יכול לחוות דעה מבוססת. הלוואי שהייתי רואה את מג'יק ובירד באותה כמות שראיתי את ג'ורדן. ועוד לפני זה את דוקטור ג'יי, ג'רי ווסט, אוסקר רוברטסון, ביל ראסל וווילט צ'יימברלין.

אבל הנה קישור חשוב מאוד לכתבה הזאת: כל ההערות על יוטיוב נכונות. תקצירים מופיעים שם תוך דקות ספורות ואנחנו ניזונים מקומפילציה של רגעים מוצלחים במקום להתרשם ממשחקים מלאים. אז נכון, אפשר לשלם לאתר ה NBA ולראות משחקים שלמים, אבל אפשר גם לבקש לוח שידורים מינימלי של משחקים של השחקנים הגדולים של זמננו בערוצי הספורט הרגילים. מספיק עם החוצפה של להעביר את כל התוכן האיכותי לערוצים שבתשלום נוסף. הלו, ערוץ הספורט, אתם שומעים את זה?

שיימס ברשת 15 בפברואר 2013

אורן, תודה רבה על התגובה.
אני כמובן מסכים למגרי עם החלק הראשון – בשבילי מייקל הוא באמת הסיבה שבגללה כל האהבה המטורפת הזאת התחילה , והמשיכה..
אני מרגיש שאנחנו כלפי הדור שציינת, זה כמו הדור של היום כלפי הדור של מייקל. ולכן אני גם מרגיש אני קצת חוטא לשחקנים הגדולים והיותר "ישנים" כשאני "מדרג" גם אותם. אבל אלו הם האילוצים, לכן דיברתי בעיקר על ההשוואה בין השחקנים שכן ראיתי. אבל לתחושתי, ומשיחות עם אנשים מהדור שלפניי, התחושה הזאת של השליטה המוחלטת במשחק, כמו שהורגשה בעוצמה אצל מייקל, לא הייתה כזו עבור אף שחקן לפניו.
לגבי החלק השלישי- טוב, אתה כבר יודע את דעתי על זה מהפוסטים הקודמים…;)

משתמש אנונימי (לא מזוהה) 16 בפברואר 2013

מילים כדורבנות !!
עובדה נוספת שמראה עד כמה גדול הוא היה זו דווקא ה"נפילה" של השחקנים שהיו סביבו לאחר שפרש.
בזמן ששיחק- פיפן נחשב לשחקן השני בטיבו, הארפר היה הרכז שכל קבוצה רוצה, קוקוץ' השחקן השישי, ואנשים כמו לונגלי וקר ופקסון וביל וונינגטון או וויל פרדו היו בתודעה. בלעדיו?? פיפן היה אולסטאר בינוני (ואולי שבע מדי) הארפר חזר להיות רכז איטי ופצוע, קוקוץ' דעך. וכל הרשימה הנ"ל שלא היו מקבלים דקות משחק בהפועל מיתר, חזרו לאלמוניותם. (רק את רודמן הוא לא שינה הרבה- כי יש גבול. למרות שאפשר להגיד שהוא הצליח להרגיע את החיה)
ואם נסתכל על המתחרים שלו?
לברון נכנס כבר לקבוצה עם וויד ובוש. שדווקא הם פינו מקום בשבילו. והם היו מעולים גם לפני שהגיע. כנ"ל לגבי ריי אלן. וקובי…. מוכיח ממש בימים אלו שכשהוא מוסר הם מנצחים אבל שזה די נדיר. ולמעשה הוא אפילו מחליש את התרומה של השחקנים סביבו.

שיימס ברשת 16 בפברואר 2013

תודה על התגובה.
בתור אוהד רודמן מושבע, אני חושב שחלק מהגדולה שלו (ושל ג'קסון) הייתה שהם לא ניסו להרגיע את "דניס דה מאניס" אלא לתת לו להיות עצמו, ולתעל את זה לטובת הקבוצה.
לגבי פיפן, יש אנשים שנח הם להיות גדולים כ"כינור שני". אני אפילו לא מצליח להבין איך הוא דעך כ"כ מהר אחרי הפרישה של מייקל.

Comments closed