שקר החן, הבל היופי

יפה מרחוק, אבל רחוק מיפה. למי מגיעה האהבה שלנו?

KobeYelena

לכל אחד מאתנו יש את הספורטאים האהובים עליו. נכון, אנחנו בוחרים אותם הרבה בזכות היכולות שלהם על הדשא או במגרש, אבל גם הרבה מאד מסיבות שלא קשורות ליכולות האלו בכלל. חלקנו מתחברים לספורטאים האנושיים, הצנועים, אלה שנראים כמו כל אחד מאתנו. אחרים הולכים שבי דווקא אחרי הכוכבים המוחצנים, הרהבתנים, אלו שעושים הרבה רעש וכל יומיים מפיקים פנינה חדשה לתקשורת.
אבל מה גורם לרגשות האלו להיות כל כך חזקים? וחשוב מזה, האם הם בכלל אמיתיים?

בשבוע שעבר יצאתי בהצהרה על אהבתי לילנה איסינבייבה. הרבה מעבר להישגיה המדהימים, ילנה כבשה אותי בשל הסגנון השובה והאצילות שמשתקפת ממסלול הקפיצה. אך מה מרה הייתה אכזבתי לגלות שכמו נשים רבות בחיי, גם הפעם הוליכו אותי שולל. יום לאחר שהכרזתי על רגשותיי יצאה ילנה בהצהרות הומופוביות שגרמו לי להכות על חטא. ואני, איך יכולתי לדעת?

כל זה גרם לי להרהר – מבעד לדמות שנשקפת אלינו מהמגרש מה אנחנו באמת יכולים להבין? מעבר לתדמית שמועברת אלינו דרך משקפיהם של גופים רבים כמו אתרים צהובים, יועצי תדמית חברות פרסום ומה לא, מה באמת אנחנו יודעים על הכוכבים אותם אנחנו כל כך אוהבים, או כל כך לא אוהבים?

*

כשקובי ברייאנט הגיע לליגה מהתיכון, הוא היה ילד חמוד, עם תספורת אפרו חביבה וכל (או לפחות רוב) העולם היה די לטובתו. עם חלוף השנים, האמירות, ההשמצות, האונס שהיה או לא היה, הקעקועים הגדולים (בין השאר של כתר על הכתף) אפשר להגיד שהחיבה אליו היא כבר הרבה פחות חד משמעית. כיום, כבר הרבה יותר אנשים היו שמחים לראות אותו פורש, בטח ובטח ללא טבעת אליפות שישית שתשווה למספר הטבעות של ג'ורדן – ולא רק בגלל אהדה שלהם לשחקנים אחרים. גם, ואולי בעיקר בשל האופי והדימוי אותו קובי מייצג. דווקא כתבה מעניינת שקראתי השבוע גרמה לי לפקפק בהבנה והתפישה שלי של קובי ברייאנט כאדם. עיקר הנאמר בכתבה הוא שקובי ברייאנט הוא אחד הספורטאים הגדולים בהיסטוריה בהיבט של תרומה לקהילה ותרומות כספים.
אז אולי אני בעצם לא יודע כלום? אולי, דווקא בשל האדם שהוא מחוץ למגרש "מגיע לו" שארצה בהצלחותיו?

של מי הגוף המקועקע הזה?
של מי הגוף המקועקע הזה?

אם הייתי נותן לכם 100 ניחושים, מי שחקן ה-NBA שחזהו המקועקע נשקף מהתמונה, כמה ניחושים לדעתכם היו נדרשים כדי להגיע לשמו של קווין דוראנט?

אני חושב שבעיני אנשים רבים תרבות הקעקועים של שחקני NBA נתפשת בצורה שלילית, ועל כן, דווקא שחקנים נטולי קעקועים נחשבים עבורם כבעלי תדמית נקייה יותר.
כשמסתכלים על קווין דוראנט על מגרש הכדורסל נדמה שהוא שייך לזן נדיר של כוכבי NBA שלא "השחיתו" גופם. קשה למדי להבין, שיותר מרוב הכוכבים האחרים, כל גבו וכל בטנו וחזהו של דוראנט מלאים בקעקועים ענקיים.
היתכן שדבר כזה יכל לשנות את דעתם של אנשים לגבי תדמיתו של דוראנט? האם ידיעה זו (או אי הידיעה) הייתה יכולה להשפיע את אהדתם של אנשים לדוראנט?

*

אחרי ששככה קצת הסערה סביב אמירותיה ה(ספק) הומופוביות של ילנה איסינבייבה, ההכחשות לכוונותיה, התירוצים, הניתוחים, אני יכול לחזור ולהסתכל על הפוסט בו הצהרתי על אהבתי לילנה. אפילו היום, אני עדיין לא בטוח שיש לנו את כל המידע לשפוט אותה. האם אמירותיה אכן משקפות את תפישת עולמה או שמא בטאה את מה שהיה מצופה ממנה להגיד על מנת שלא להסתבך עם פוטין? האם חזרה בה רק כי היו עליה לחצים מגופי הפרסום איתם היא עובדת או שמא באמת הבינה את העובדה שקשיי השפה הפילו אותה בלשונה?
בכל מקרה, ברור שכל רגשותיי אליה נובעים מהדמות שהשתקפה אליי ממסלול האתלטיקה. וכמו שציינתי, לא בהכרח רק הישגיה, אלא גם הרבה מעבר. וה"מעבר" הזה הוא גם האישיות שמשתקפת מרחוק. וכמו במקרים רבים בעולם ה"מפורסמים", מה שרואים הוא לעיתים רחוק שנות אור מהאמת. לטוב ולרע.

ואולי בכלל הגיע הזמן שנשפוט ספורטאים רק על פי הישגיהם על המגרש? אולי אנחנו בכלל לא אמורים לאהוב או לא לאהוב ספורטאים על פי התדמית שמשווקים לנו?
Well, easier said than done – זה בטוח, אבל מה שעוד ברור, הוא שכמו בכל תחום, גם כאן אנחנו חייבם להיות מאד ביקורתיים לגבי המידע שמגיע אלינו, ולא לאפשר לדעתנו להיות מוטית לפי מה שאינטרסנטים רוצים שנחשוב.

אז מבחינה לוגית הגעתי למסקנות, הכל טוב ויפה, אבל ביני לבין עצמי, אפילו אני יודע שזה לא עובד ככה: כי איך לעזאזל מתחילים עכשיו שוב לאהוב את קובי מחדש?

לתגובות הערות, או סתם "חיבוב" – אתם מוזמנים להציץ גם בעמוד הפייסבוק של הבלוג.

רגשות מעורבים א' - יוחאי שטנצלר
ליגת שוקי ההון - הליגה הספרדית כמראה לגוש האירו

34 Comments

ג'וני 24 באוגוסט 2013

קובי בראיינט הספורטאי הגדול בעולם בכל הזמנים.
רק בולט ,ג'ורדן, לברון ופלפס מתקרבים אליו

אסף 24 באוגוסט 2013

היית מת. רק שילוב של בולט ג'ורדן לברון פלפס ובאטמן מתקרב אליו.

ירושלמי 24 באוגוסט 2013

וזה עוד כשהוא היה פצוע!

רונן 24 באוגוסט 2013

אני חייב לשאול, ובצורה הכי רצינית ולא מקניטה שיש, אתה באמת חושב שקובי יותר טוב ממייקל?

עמית זילברבוש 24 באוגוסט 2013

לפי החוקים, מותר לי למחוק רק כדי שלא לאפשר לאשכול כזה בכלל להתפתח כאן? ;)

רונן 24 באוגוסט 2013

מבחינתי זה בסדר

עמית זילברבוש 24 באוגוסט 2013

סתם, צוחק…

משה 24 באוגוסט 2013

להיפך, אני חושב שאתה רוצה לתת במה למגוון דיעות כולל אילו שנכתבו על סמים קשים.

איציק 24 באוגוסט 2013

אם קובי רק היה רוצה, הוא היה שובר את שיאי הריצה של בולט, שיאי השחיה והמדליות של פלפס, ומנצח את ג'ורדן ולבורן באחד על שתים, ורק כיוון שהוא צנוע הוא לא עושה זאת!!!
אחד קוביהנו, קוביהנו, קוביהינו, שבשמים ובארץ…

עמית זילברבוש 24 באוגוסט 2013

בסדר, מול ג'ורדן ולברון זה לא כזו חוכמה גדולה, אבל תאר לך שזה היה ג'מצ'י שם עם לברון במקום מייקל – או אז זה כבר סיפור אחר לגמרי…

איציק 24 באוגוסט 2013

אז כבר היה שקול באחד על אחד, לא צריך לברון, לא צריך ג'ורדן. אולי צריך את מג'יק כדי שיעשה הקפצה בין שניהם, כי בתנאי ג'מצ'י אוכל את קובי, גם בחיובים.

גיסנו 25 באוגוסט 2013

אומרים שכל פעם שדורון ג'מצ'י קולע שלשה, מלאך מקבל זוג כנפיים.

וצ'אק נוריס למד מקובי בריאנט לעשות קרוסאובר.

גיסנו 24 באוגוסט 2013

כ"כ נכון.

כמה פעמים העליתי את הטיעונים האלה בכל הויכוחים האינסופיים בין מסי לרונאלדו, וכל הדיונים על מוריניו ה"רשע" או ה"גאון".

ירושלמי 24 באוגוסט 2013

לדעתי זה דיי ברור שבשורה התחתונה מעריצים שחקן עפ"י היכולת על המגרש/פרקט. שם הוא באמת נמדד.
כל מה שקורה מסביב לעיתים נדירות יכול לעזור קצת אבל בד"כ רק פוגע בהכרכה כלפיו.

ארז 24 באוגוסט 2013

בסופו של דבר, ספורטאי נמדד על פי תוצאות. אוסיין בולט יכול להיות רמאי, שרלטן וצבוע, אבל מה שחשוב זה בכמה שניות הוא עובר 100 מטר, ולא מה הוא צורך בשביל זה, ומה הוא מצהיר שהוא עושה, ואותו דבר לאנס ארמסטרונג. כולם נמדדים על פי תוצאות. דעתי על ארמסטרונג האדם והספורטאי תהיה אשר תהיה, בסופו של יום הוא סיים שבעה מרוצי טור דה פראנס עם החולצה הצהובה.

הבעיה מתחילה בענפים הקבוצתיים. בולט, עם כל הצוות המקצועי שלו, תלוי רק בעצמו על המסלול. בראיינט, מוכשר ככל שיהיה, לא יכול לקחת אליפות לבד, גם אם יקלע 70 נקודות למשחק, הוא עדיין צריך עוד 4 שחקנים בצד השני כדי לא לחטוף 140 על הראש, ואם לא ימסרו לו ולא יחסמו לו, הוא לא יקלע גם 20 נקודות. ופה מתחיל הדיון בקובי בראיינט הספורטאי, ומפה הולכים לקובי בראיינט האדם. כן רב עם שאקיל, כן עשה משחקי מנהיגות לג'קסון, כן יכול לתת במה לאחרים, ואם כבר בעניני אישיותו, אז הרי הוא לא בדיוק זוכה מאשמת אונס אלא שילש סכום יפה למתלוננת והנה לנו דיון בקובי בראיינט שקשור לכדורסל כמו שיאיר לפיד קשור למדיניות כלכלית.

אבל יש שיגידו שהרי הכל מנטלי ושדיון בספורטאי חייב להתחיל בדיון באדם, ואם שחקן לא מוסר כי הוא לא מחזיק מהשחקן השני, יש פה בעיה ספורטיבית לגמרי, אבל שהיא לא כזו שאפשר לפתור באימונים אלא בצורה חברתית.

לדעתי אנחנו קצת מגזימים. ספורטאי מקבל החלטות בשברירי שניה, לפעמים במצב שהוא בעצמו לא יכול להסביר מדוע ביצע פעולה כזו ולא אחרת (וזו הסיבה שאני שונא ריאיונות של אחרי משחקים), ולהתחיל לזרוק על זה את תפיסת עולמנו הפסיכולוגית על בסיס המדגם החלקי שאנחנו נחשפים אליו (צפיה במשחקים, ריאיונות וכתבות במדיה), עושה עוול לא לספורטאי, אלא לאינטיליגנציה שלנו כבני אדם.

במאמר מוסגר, זכותה של המתלוננת לבחור בפיצוי המגיע לה, ואם היא מעדיפה כסף על פני שליחת בראיינט למאסר, זכותה, אבל אם בראיינט אנס, אין לו מקום, לא בNBA, אלא בחברה בכלל.

אלכס 27 באוגוסט 2013

אני אוהד הלייקרס, וממש לא מת על קובי, אבל כבר מזמן ברור וידוע שהוא לא אנס ולא בטיח, הכל נע מסביב לעניין הבגידה שלו באשתו, כשהוא עוד היה מודל לחיקוי, והרבה יותר נערץ מהיום. הכסף ששולם(אם שולם, כי אף אחד לא יודע בדיוק מה נסגר) היה עוד לפני שהפרשה התפוצצה, בשביל למנוע זליגה מידע דרך העיתונות לאשתו, ולאחר מכן, היו שמועות על תביעת אבהות זו או אחרת, או כל דרישה אחרת של הבחורה שהיה לה רומן (בין אם הוא היה חד-פעמי, או כמו שכמה מקורות טענו, ארך מספר חודשים) עם קובי, ובכל מקרה לא היה מדובר באונס.
חוצמזה, מסכים איתך ברוה הדברים, ארז.

גיל שלי 24 באוגוסט 2013

אני מאלה שנמשכים לצנועים, אך עובדה שאהבתי את ג'ורדן. נראה לי שקובי הרחיק את האוהדים מעליו לא בגלל שחצנותו אלא בגלל שיש בו משהו לא אמיתי. אוהדים קולטים כאשר הספורטאי רוצה שקבוצתו תיקח אליפות, ומתי ספורטאי רוצה שקבוצתו תיקח אליפות בשביל להראות כמה הוא גדול. הספורטאים הנערצים ביותר הם גם האותנטיים ביותר, גם אם הם חארות גדולות מחוץ למגרש, מאוד ייתכן שלא הייתי רוצה להיות חבר של ג'ורדן למשל.
ברור שאנחנו לא יודעים כלום על הספורטאים הנערצים עלינו, לדעתי יש משהו אינטואיטיבי בלתי מוסבר בבחירות שלנו

ארז 24 באוגוסט 2013

אני דווקא חושב שפה יש הרבה מהבעיה. אני לא חושב ששחקן שרוצה "להראות כמה הוא גדול" פחות יתן מעצמו במגרש, ואולי יותר, כי בניגוד לזה שמתאבד על הכדור, השני אולי דווקא יותר מרוכז במצב ופחות ב"אטרף" ולכן יותר אפקטיבי.

אני חייב לציין שאני בעיקר רואה קריקט, ופה ושם בייסבול, ושם הספורט אמנם קבוצתי, אבל בכל רגע נתון יש חובט מול זורק, או שחקן שדה שמנסה לתפוס או לזרוק כדור, ככה שהגבולות מטשטשים. אבל יש המון דוגמאות לשחקנים שהיו אגואיסטים מחורבנים ועדיין תרמו לקבוצתם יותר מכל האחרים. שיין וורן, למשל, לא היה חבר של אף אחד, אבל כל האוסטרלים ידעו שהצלחה שלו היא הצלחה שלהם, ודאגו לשחק עבורו. ולעומת זאת היו כאלה שדווקא הרוח הקבוצתית שלהם היתה זו שהשפיעה יותר על האחרים, כמו סטיב וואו, או רהול דראוויד. אבל בגדול התרומה של ה"קבוצתיים" וה"אישיים" שווה וקשה למצוא מקומות שבהם ההעדפה של האישי על הקבוצתי פגעה בקבוצה או בשחקן.

חוץ מבראיין לארה, שהיה מוכן לוותר על נצחון בשביל לשבור עוד שיא, אבל זו דוגמה נדירה.

איציק 24 באוגוסט 2013

ג'וני לא יסכים איתך ;)

ג'וני 24 באוגוסט 2013

בראיינט בהחלט הגדול מכולם בכל הזמנים
וירטואוז אמיתי- אומן כדורסל .
קובי גם עם אצבע שבורה יכול לקלוע יותר מכל אחד אחר ולהיות השחקן המצטיין באותו משחק.
ג'ורדן בעצמו אמר שבראיינט הוא היחיד שיכול להתחרות בו

איציק 24 באוגוסט 2013

עמית,
אחרי הדיון בנידון לג'וני, עכשיו תגובה לנושא עצמו. איסינבייבה ספורטאית גדולה ללא קשר למה שאמרה או חשבה. איסינבייבה ספורטאית כובשת שכייף לראות ולהתחבר ללא קשר לדעותיה. אנחנו לרוב אוהדים ספורטאים כשהתנאי הראשון שיהיו בצמרת (בדרך-כלל), ושנית שיהיה בו משהו אקסטרה, חיוך של מג'יק, האופי של בולט, וכו'. לא כולם מתחברים לאותו דבר, אבל יש אשכולות מעטים בעלי גודל משמעותי של אוהדי ספורטאים מסויימים, וכמובן שיש עוד הרבה אשכולות קטנים של כל מיני ספורטאים פחות משמעותיים (בטח היה מישהו שאהד את קורט רמביס ולא את מג'ק, הוא היה מאושפז היכן שהו אבל כנראה שהיה אחד כזה).
עכשיו נגיע לשאלה היותר חשובה. האם לא תקרא את דוסטויבסקי כיוון שהיה אנטישמי? האם לא תאוהב את פינק-פלויד בגלל מה שרוג'ר ווטרס חושב על ישראל? האם לא תאריך צייר בגלל שהצייר שתיין או מלחין כיוון שהוא היה קזנובה? התשובה היא לדעתי, שיש להבדיל בין האיש לבין היצירה עד כמה שניתן. זה לא תמיד אפשרי, ואנו רואים עד היום את הדיון לגבי ואגנר, ויש שלא מסוגלים לשמוע אותו בגלל מה שהוא ולא המוזיקה שלו, אך לרוב זה לא כך. חוץ מזה, אנשים משתנים במשך חייהם, דאלי היו לו תקופות שונות, שחלקן הרבה פחות מחמיאות מאחרות, אז מה, נראה ציורים משנים XXX ולא משניםYYY? אותו הדין לגבי ספורטאים. אנחנו רוצים לראות ולאהוב אותו כספורטאי, להתלהב ממנו, לחייך מביצועיו, ולא לרצות לשתות איתו קפה, וספורטאי אחר לא רוצים לראות, לא להתחבר אליו, אבל בכייף להקיף איתו את כל העולם, אפילו לבזבז על זה 80 יום.

עמית זילברבוש 24 באוגוסט 2013

איציק,
נגעת בדיוק בעצם העניין, והגעת לאותה מסקנה שאני חתרתי אליה – רק מה שאני אומר הוא שזה לא באמת אפשרי – לעשות את ההפרדה הזאת.
מילא בציור, בספרות, אולי זה עוד קצת אפשרי – אבל בספורט, שהוא כל כך אמוציונאלי אני חושב שזה לא ניתן לנתק את האהדה לאנשים מהרגש אליהם.
גם אם אנחנו מסכימים שהאידיאל הוא לאהוד ספורטאים רק על פי ביצועיהם על המגרש (וגם לגבי זה אני לא בטוח שתהיה הסכמה גורפת) – אני חושב שזה פשוט לא עובד.
כמו שניסיתי לסכם בשורה האחרונה שלי…

ירון 24 באוגוסט 2013

הרבה פעמים אני חושב על החלוקה הזו לטובים ורעים. זה נכון לגבי כל תחומי החיים.
אני כרגע מתגורר כשחקן באנגליה. לפני זמן קצר עשיתי הצגה עם בחור שביקר את הפוליטיקה הישראלית. גם לי יש ביקורת כלפי המדיניות של ישראל אבל הוא היה נחוש לחלק את זה לטובים ורעים. אמרתי לו שהמציאות היא יותר מסובכת וההיסטוריה סובייקטיבית.

מה שמביא אותי לקשר לספורט. הרי אם אני אתן רשימה קצרה – רונאלדו, מסי, שמעון מזרחי, אבי לוזון, דני קליין, סרגיי בובקה, קארל לואיס, מוחמד עלי – כל אחד מהם מעורר תגובה מסויימת. זה מושפע מהתקשורת ומהתדמית שהאיש מייצג. אבל זה סובייקטיבי והמציאות יותר מסובכת. בסופו של דבר, בשפת התאטרון – אנחנו רואים אותם/ן כדמויות שטחיות ולא כדמויות עגולות. רוצה לומר – דמויות עם מעט מאד רבדים. והרצון שלנו הוא לחלק אותם לטובים ורעים. כמו בכל תחום בחיים.

איברה 24 באוגוסט 2013

א. הודות למנחם לס (שכתב עליו פעם) ידעתי מיד שזה דוראנט בתמונה.
ב. הדבר שגורם לי לפחות להעריך את מה שהוא עושה הוא שיש לו גוף כמו שלי (מינוס כמה קעקועים) בגילו…

איציק 24 באוגוסט 2013

מינוס כמה קעקועים למי…

אריאל גרייזס 25 באוגוסט 2013

הסיפור הזה עם הקעקועים מזכיר לי מחקר שראיתי פעם בבלוג של גיל גרינגרוס, שהראה שבנות מקועקעות נתפסות כיותר "פתוחות" מינית. שזה כמובן קשקוש די גמור, כמו שקעקועים על גוף של כדורסלן לא אומרים כלום לגבי האופי שלו.
והאמת היא שהאופי של שחקן מחוץ למגרש לא קשור בגרוש לאיך הוא מבצע על המגרש. אנשים לא אוהבים את קובי בגלל מה שהוא על המגרש. ג'ורדן היה חרא של בן אדם, זה לא הפריע לאף אחד לאהוב אותו. אפשר לאהוב שחקן מצד אחד ולא לאהוב את הדיעות שלו או את מה שהוא עושה מחוץ למגרש מצד שני. הדוגמא הכי טובה לדעתי זה ראיין גיגס – אני לא חושב שיש אוהד יונייטד אחד שירד לו פרומיל מהאהבה לגיגס אחרי הסיפור עם הגיסה

עמית זילברבוש 25 באוגוסט 2013

גרייזס,

לגבי החלק הראשון אני מסכים לגמרי – אני מקווה שכשאמרתי "אני חושב שבעיני אנשים רבים תרבות הקעקועים של שחקני NBA נתפשת בצורה שלילית" – לא השתמע שאני ביניהם.
בכלל, הייתי שמח אם אנשים היו מפסיקים לשפוט אחרים לפי סממנים חיצוניים. למשל לבוא לראיון עבודה עם פירסינג בגבה או שיער ארוך…אבל זה כבר דיון אחר.

לגבי החלק השני – אני לא מסכים. אמנם האופי מחוץ למגרש לא משפיע בהכרח על אופן הביצוע על המגרש – אבל לדעתי הוא בהחלט משפיע על כמות האהדה שספורטאי זוכה לה.
לדעתי למשל, לגבי ג'ורדן – היום יש סיפורים, לא ברור מה אמת ומה לא. האופי שלו בתקופת הזהר יחסית עמום. לו ג'ורדן היה משחק בתקופתנו אנו בה כל פיפס מגיע לתקשורת יתכן מאד שהוא היה הרבה יותר קונטרברסלי מאשר הוא נתפש כיום.
אני חושב שפרשיות כמו של גיגס (או של ג'ון טרי למשל) כן משפיעות על האהדה כלפיהם.

shohat 25 באוגוסט 2013

פוסט מעניין, וכתוב יפה.

הצד השני של המטבע מחייב לשאול מדוע אנחנו מרגישים צורך לעשות רציונליזציה להתנהגויות או התבטאויות פסולות של ספורטאים שאנחנו אוהדים או "להתנצל", בשמם או בשמנו ("קשיי השפה הפילו אותה בלשונה"). אם לשפוט בנפרד – אז עד הסוף, אבל כנראה שבאיזשהו מקום מתעוררת תחושת אי-נחת (ואפילו דיסוננס) שגורמת לנסות לגמד את החטאים. אולי אנחנו לא באמת מסוגלים/רוצים להפריד ו"אהדה" מורכבת מסוג של הזדהות שמעבר להכרה ב"גדולה" במונחים ספורטיביים נטו?

ובשביל הכיף: http://www.youtube.com/watch?v=R8vh2MwXZ6o

עמית זילברבוש 25 באוגוסט 2013

שוחט,

רק כדי לחדד – את ה"תירוץ" לגבי קשיי השפה איסינבייבה בעצמה נתנה. אני רק העליתי כאן ספק האם זוהי באמת הסיבה לדברים או רק תירוץ כפי שזה נשמע.
אני מסכים לגמרי עם המשפט (שאלה) האחרון שלך וזה בעצם מה שניסיתי לרמוז במשפט האחרון שלי בפוסט. שזה לא ממש בשליטתינו.
וזו לדעתי גם התשובה לשאלה הראשונה שלך. אני (אנחנו) מרגישים צורך להתנצל או לגמד כדי להרגיש יותר טוב עם הבחירות שלי (שלנו).

והלינק שהבאת לבדו יכול לפתוח דיון חדש… :)

shohat 25 באוגוסט 2013

מסכים אתך לגמרי. כל אחד מיישב את הדברים האלה אחרת, ובדרכו.
הפוסט הראשון שלך נשאר פוסט יפה בהיבט של תיאור ההשראה הספורטיבית.

קירון בטון 25 באוגוסט 2013

בNBA יותר מבכל מקום אחר, התדמית היא הדבר הראשון, ויש יגידו היחיד, והליגה כולה, יחד עם שאר בעלי האינטרס, נייקי וכו'-
כולם בעניין.

אבל עזבו שטויות-
התמונה של דוראנט הדהימה אותי .
הייתכן ובמותן צד ימין של גופו ישנו רבע אחוז שומן ???
זה תחילת הסוף רבותי,
אוליבר מילר, זהירות, KD מאחוריך.

הארכיון 25 באוגוסט 2013

אותי מדהים איך איבנסייבה נחשבת לכזו תותחית עם תוצאה של שיא עולם שלא מגרדת אפילו את קדם מוקדמות הגברים.
אין כל פרופרציה בין השיאים בניגוד לענפים אחרים.
תוצאה של 5.1 אברבוך עושה בתור פנסיונר – אין שום זכות קיום לענף הזה לנשים שכן המשתחלות אחרי איבנסייבה הם ברמה קיקיונית שמביישת אותם (4.7 מ' – נו באמת, מה זה פה תיכון?)
ולגבי מה שהיא אמרה, זכותה לחשוב מה שהיא רוצה, כמו שאנשים פה חושבים מה שהם רוצים וזכותה להביע את דעתה ולא להיות צבועה כמו רוב הספורטאים…
ודוראנט מזכיר את מייקל סקופילד עם כל המבוכים האלה…

shohat 26 באוגוסט 2013

Personal Bests: 5000 – 13:57.0 (1954); 10000 – 28:54.2 (1954); Mar – 2-23:04 (1952).
אלו הם השיאים האישיים של אמיל זאטופק. ההמחשה היא שהישגים צריכים להיבחן באופן יחסי לתקופה ולרמת ההתפחות של המקצוע. הדברים האלו לוקחים זמן.

נשים החלו להתחרות בקפיצה במוט רק בתחילת שנות ה – 90 (שיא העולם המוכר הראשון הוא מ – 1992).
לפני שאיסינבייבה שיפרה את השיא לראשונה ב- 2003, סטייסי דראגילה היתה הראשונה לקדם אותו מ – 4.64 עד ל – 4.81. עשר השנים שבהן קידמה אותו עד ל – 5.06מ' מסמנות אותה כאתלטית פורצת דרך, שהציבה סטנדרט איכותי משמעותי ראשון בענף שעדיין מצוי יחסית בתחילת התפתחותו. לעומת דרגילה שזכתה לתחרות צמודה (בעיקר פאופנובה) איסינבאייבה נמצאת משך עשור ברמה נפרדת, משל עצמה (ג'ן סור היחידה שאיכשהו מתקרבת).
עד שתבוא הבאה אחריה. איסינבייבה רשמה על שמה פרק היסטורי משמעותי בהתפתחות האתלטיקה, שאף השוואה מהסוג שאתה מציע לא תוכל לקחת ממנה.

הגורמים הפיסיים העיקריים המסבירים את הפערים בין גברים לנשים בקפיצה במוט הם: מהירות ההרצה (וייצור האנרגיה הקינטית), הגובה של האתלטים (גובה מאפשר אחיזה גבוהה יותר במוט) ויותר כח בזרועות ובכתפיים.

המחקר הזה – http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/15513277 – מצביע על שינויים משמעותיים בטכניקה בין הגברים לבין הנשים ומנבא התקדמות נוספת של יכולות הנשים במקצוע באספקט הזה.

מעבר לכך, באיזה מקצוע באתלטיקה שיא העולם לנשים "מגרד את קדם המוקדמות של הגברים" (נניח מינימום אולימפי?) – תבדוק ותגלה שאין כזה. שיא הנשים הקרוב ביותר לשיא הגברים הוא שיא המרתון של פולה ראדקליף (שנמצא ברמה אחרת מהתוצאות הטובות בעולם כיום, והוא מאד חריג). עדיין, גם השיא הזה חלש מהמינימום האולימפי לגברים.

אייל 7 בספטמבר 2013

שיימס, קובי הוא באמת המלך! :)

Comments closed