של מי הקבוצה הזאת לעזאזל?

מי ניצח בברסי ב2001, מכבי או האוהדים?

מותו בטרם עת של ג'ימבו, החזיר אותי לשיחה במטרו בפאריס אחרי הנצחון על פאנתניקוס בגמר הסופרוליג. הילדים הנלהבים החליפו רשמים מהפרקט בברסי, התלהבו מכך שבקושי אפשרו לנדב להניף את הגביע, ובאופן עקרוני היו במצב רוח זחוח למיד לקראת חגיגות הנצחון בשדרות הנצחון בפאריס. אני לתומי סברתי שעדיף היה לו חיכו כמוני ביציעים, וכך היו מאפשרים טקס הענקת גביע מכובד. טענתי היתה, בסופו של דבר השחקנים ושאר סגל הקבוצה הם שלקחו את הגביע, ולכן ראוי לתת להם להנות מהזכייה.

*

אמירה תמימה זו מיד העלתה עלי את חמתם של האוהדים הצעירים. מה פתאום, הקבוצה היא שלנו, הם משחקים במקום שישלם הכי הרבה, אנחנו עם הקבוצה באש ובמים. הם בחיים לא היו מנצחים בלי העידוד שלנו מהיציעים. הגביע הזה שייך לנו יותר ממה שהוא שייך להם.

אני חייב להודות שאמירות אלה תפסו אותי בהפתעה גמורה. האם באמת יתכן שישנם אוהדים שמשוכנעים שהחלק שלהם בזכייה גדול מחלקו של אריאל מקדולנד? נייט הפמן? פארקר?נדב? מה קפץ עליהם?

נכון האווירה הביתית ביד אליהו ובאולם בברסי תרמה כנראה לבטחון השחקנים, פיני אפילו הגדיר את האווירה הזאת ב10 נקודות, אך האם באמת האוהדים שכחו מה תפקידם בכל העסק?

*

סיאטל סיהוקס היא קבוצה שזוכה לבית החם ביותר בליגת הNFL, הרעש של האוהדים נמדד בעוצמות של מטוסים שמרכיבים לא רחוק משם, לקווטרבק של היריבה קשה לקרוא במספרים של התרגיל, כך שגם בעונות בהן סיאטל לא חזקה במיוחד, בבית מאוד קשה לנצח אותה. אני מבטיח לכם שאין אוהד אחד שמתבלבל לחשוב שהוא זה שזכה בנצחון.

אצלנו תחושת הבעלות של האוהדים חזקה הרבה יותר. ברור שהקבוצה שייכת גם לאוהדיה, אין על כך עוררין. ברור גם שהדיבורים על החשיבות האדירה בעידוד, נובעת גם מהצורך הכלכלי למכור יותר כרטיסים. מה מיוחד בתרבות שלנו שגורם לאוהדים להרגיש חלק כה חשוב מהנצחון במגרש? תחושת המגיע לי היא כנראה מאפיין חזק מאוד אצלנו. גם אוהדי הקופ בתקופות היפות ביותר לא חשבו שהאליפות היא בזכותם. רק אצלנו צריכה להיות תמורה משמעותית לעידוד שלנו במגרש, אחרת אנחנו האוהדים נרגיש פראיירים כנראה.

*

האוהדים שלנו המציאו את הירידה למגרש בזמן חלוקת הגביע כבר בבלגראד. ג'ימבו כאב באמת ובתמים את כך שלא זכה להניף את הגביע כקפטן הקבוצה, זה היה המעמד שחלם עליו במשך שנים. עוד משהו שאפשר לאמר עליו, רק בישראל.

יומן אליפות צהוב-כחול (18): אמא, הבאנו דרבי!
התיקו בברנבאו

32 Comments

דורפן 13 בפברואר 2013

באמת – בלי הלקאה עצמית – זה רק בישראל. משהו שאוהד בוקה ג'וניורס לא היה עושה לקפטן הקבוצה שלו.

זה חוסר תרבות בסיסית. הדיקטטורה של ההמון. וולגריזציה. כמו כתובת ברוך ג'מילי על אתר ארכיאולוגי (הם סתם חיו שם ולארכאולוג שילמו לחפור את זה – אבל אני הגעתי לשם!).

וטוב מאד שכל קורה יידע כמה זה כאב לג'ימבו – מי שנתן את הגוף והנשמה שלו עבור מכבי.

austaldo 13 בפברואר 2013

זה נכון, והוולגריזציה נמצאת גם (ואולי מתחילה שם) בדרגים הכי בכירים. אפילו שר החינוך של צפון קוריאה לא מעיז לקפוץ על הפודיום באולימפיאדה ולעמוד במקום שרק לספורטאי שהשקיע פחות או יותר את כל החיים מגיע לעמוד לשם.

אריאל גרייזס 13 בפברואר 2013

נראה לי זאת הקצנה. במכללות בארה"ב מאוד מקובל שהקהל פורץ למגרש אחרי ניצחונות גדולים. כמובן שלא אהבתי שלא איפשרו לנדב להניף את הגביע כמו שתמיד אבל אני חושב שתחושת השייכות של המועדון לאוהדים היא דווקא דבר יפה. כי מה זה קבוצה? זה לא השחקנים שלה, כי השחקנים מתחלפים כל הזמן. זה רק האוהדים שלה, בלי אוהדים לקבוצה אין זכות קיום בסיסית.
אז נכון, האוהדים מקצינים קצת את זה שהם כביכול הביאו את הגביע אבל אני חושב שיש פה סוג של הזדהות חביבה. אולי טיפה מוגזמת אבל לא צריך להפוך אותה ליותר ממה שהיא

גיל שלי 13 בפברואר 2013

אריאל- לא המצאנו את הירידה למגרש, המצאנו את ההפרעה לטקס הענקת הגביע, גזירת הרשתות וכו'

עדי אבני (הרבי מיעוטו) 13 בפברואר 2013

אני חושב שזה לא נכון להשוות בין אהדה ספורטיבית אמריקאית לאהדה דרום אמריקאית או במדינות אגן הים התיכון. האמריקאים מתייחסים לספורת כאל תרבות פנאי, לטוב ולרע. זה אומר מצד אחד הרבה פחות אלימות והרבה יותר משפחות ביציע, אבל מצד שני הרבה פחות אהבה יוקדת והרבה יותר אוהדי "רולקסים". מהצד השני, האוהדים בארצות הלטיניות ובכלל באגן הים התיכון מתייחסים לספורט ולכדורגל בפרט כאל דת, כאל טוטם. זה מביא הרבה יותר רגשות גולמיים לזירה, כאלה שגם מתבטאים בתחושת בעלות על הקבוצה (שמורכבת, כבכל מקום בעידן המקצועני, משכירי חרב) וגם אחראיים לאלימות, אבל בדיוק אותם רגשות גם אחראיים על תחושת ההשתאות המדהימה שבכניסה למגרש. על כל מגרעותיה, אני מעדיף את הגרסה שלנו על הגרסה הסטרילית- תרבותית של אמריקה

גיל שלי 13 בפברואר 2013

בסיאטל הם ממש לא אוהדי רולקסים, ולכן גם נתתי דוגמאות מאנגליה. אני חושב שאנחנו "מצטיינים" בתחושת ה"שותפות". לא מספיק לנו להיות שם ולהנות כשזה קרה מול עיננו, אנחנו היחידים שצריכים להרגיש שהגביע הזה הוא ממש שלנו, ולכן משתתפים בטקס ההענקה.

גיא 13 בפברואר 2013

אנגליה היא דוגמא טובה, לא תוכל לטעון שהאוהדים שם פחות "שרופים" מאשר האוהדים בארץ הקודש, אך את השיגעון משאירים ביציעים, ולא עושים קרקס על הדשא.

עמית 14 בפברואר 2013

כל אוהד אנגלי יודע שהוא יטעם את טעמה של אלה משטרתית לפני שיספיק להריח דשא.

MJ 13 בפברואר 2013

בעיני זה מתחבר לגישת "הלקוח תמיד צודק" שאנחנו בארץ לקחנו אותה רחוק מאד ממה שהתכוון מי שהגה אותה. האוהדים שאתה מתאר רואים בעצמם צרכנים ובשחקני מכבי נותני שירות – ואם השחקנים לא ייענו לדרישות הלקוחות, אז הם יתלוננו להנהלה. וידוע שהנהלת מכבי שומעת את הקולות.

שלמה 13 בפברואר 2013

על מה אתה מדבר? האם קראת את "קדחת המגרש" של הורנבי?
על התחושה הזו של קשר כלתי ניתן לניתוק בין הקבוצה שלך לבינך?
זה יותר משותפות, זו סוג של זהות הקבוצה היא מי שאתה ואתה זו הקבוצה.

אגב, גם לא חסרים ציטוטים של שאנקלי על כוחו של הקופ, על השלט המרתיע "THIS IS ANFIELD"

בקיצור, תחושת הבעלות הזו מוצדקת. הקבוצה היא חלק בלתי נפרד מהאוהד ולהיפך, בלי אוהדים לא תהיה קבוצה.
והתחושה הזו ממש לא מאפיינת רק את הישראלים.

הדבר היחיד שבו אתה צודק זה שזה לא מובן איך אוהד לא מאפשר לקפטן שלו להניף את הגביע…

גיל שלי 13 בפברואר 2013

הרי זה הגבול שאני מדבר עליו. כתבתי שהקבוצה שייכת גם לאוהדים. ההישגים לא

ירון 13 בפברואר 2013

אני חושב שהדיון הוא מעניין ונכון. אין ספק שבלי אוהדים המשחק עצמו מאבד מהערך והקהל הוא בד"כ חלק מהצלחה (ולעיתים, כמו בנבחרת אנגליה או טדי או הברנבאו בתקופות רעות – הוא גם חלק מכשלון). ובכל זאת – השחקנים עבדו יום יום במשך 20-30 שנה כדי להגיע לרגע אחד מזוקק ואז באים האוהדים (שעם כל הכבוד עושים עוד המון דברים אחרים במהלך היום שלהם) וגוזלים להם את הרגע.
הרי בכל מקרה יהיו גם חגיגות אליפות כדי שהקהל ישתתף. ואני מסכים שזה יכול לקרות רק בתרבות שבנויה על מגיע לי. וגם על תרבות שבנויה על שופוני אני בטלוויזיה.

עמיחי 13 בפברואר 2013

המבחן הוא פשוט – אם האוהדים לוקחים על עצמם את האחריות על הפסדים אז אולי יש בזה משהו, אם לא (כלומר מאשימים את השחקנים) – אז מדובר בשטויות.
נדמה לי שאני יודע מה התוצאה במבחן.

ניר 1 13 בפברואר 2013

ההישגים שייכים לשחקנים. אף אחד מהאוהדים המכובדים לא היה שם כשהשחקן בגיל 10 לקח אוטובוסים רכבות הלך ברגל והשקיע שעות באימונים לקראת אותו רגע גדול של חייו. אף אחד לא היה שם ברגעים הקשים של השחקנים. תרבות ההם הפסידו אנחנו ניצחנו שייכת, לדעתי, לכל העולם ולא רק לעם היושב בציון. נקודה נוספת בעיניין הגביע ב-81 היא דרך הצגת הדברים פה שמעתי בפעם הראשונה כמה כאב לבוטרייט העיניין ולא איזה צחוקים היה שם כשפתאום זיסמן מצא את עצמו עם הגביע שלא באשמתו.

אלון רייכמן 13 בפברואר 2013

מה שהכי מציק לי בעניין, זה שגם כאוהד אני מעדיף לראות טקס הענקת גביע מתקיים במלואו, בצורה מסודרת, כאשר אחרי ההנפה של הקפטן גם יתר השחקנים זוכים לגעת ןלהניף את הגביע – ואז להצטלם כולם יחד עם הגביע, או לרוץ איתו אל עבר הקהל. הפריצה של הקהל שקוטעת את הטקס הזה, מפריעה לי גם כאוהד.

MG 13 בפברואר 2013

כשהאוהדים יקחו את האורחיות על הכשלונות, ישלמו את הקנסות, ימצאו עצמם בלי עבודה אחרי פיטורין באמצע העונה וכיו"ב, תהיה להם הזכות לטעון לזכותם בטקסים.

אריאל גרייזס 13 בפברואר 2013

האוהדים לוקחים חלק גדול מהאחריות לכישלון. או בוא נגיד ככה – אני מכיר הרבה מאוד מקרים שאוהדים לוקחים הפסד הרבה יותר קשה מהשחקנים עצמם.
לפני שנה היה סיפור גדול עם הטייט אנד של הפטריוטס שתפסו אותו חוגג במועדון כמה שעות אחרי ההפסד בסופרבול והאוהדים התקשו להבין איך הוא מסוגל.
אז כן, האוהדים סובלים בהפסדים, הם שם כל השנים – השחקנים לא – אז אני חושב שזכותם גם להרגיש שהניצחון הוא שלהם כשהוא מגיע.
לא לרמה של לקחת את הגביע לקפטן, זה סתם ברבריות, כמובן

MG 13 בפברואר 2013

מה הקשר בין לקחת קשה לבין לקחת אחריות???
אני לקחתי קשה את זה שחבר נהרג בפיגוע, אבל ממש לא לקחתי על זה אחריות.
לשבת בבית בבאסה ולקחת אחריות אלה שני דברים שונים בתכלית.

גיל 13 בפברואר 2013

למה אוהדים צריכים לשלם על קנסות של שחקנים או קבוצה שזה באשמת השחקנים? אוהדים תומכים בקבוצה גם כשהיא מפסידה אז הקבוצה צריכה להחזיר להם כסף במקרים כאלו?

MG 14 בפברואר 2013

יפה כתבת "באשמת השחקנים"!!!!!
אז הכל הוא "באשמת השחקנים". גם הזכיה בתארים, ולכן, כמו שהם משלמים את הקנסות, הם יניפו את הגביע.

גיל 14 בפברואר 2013

לא הכל. למה זה צריך להיות שחור או לבן? אם שחקן מורחק ומקבל קנס זה לא אשמת הקהל אבל אם הקהל משפיע ודוחף את הקבוצה להצלחה אז בהחלט יש לו חלק ממנה.

Piracetam 13 בפברואר 2013

כמו שנירו כתב פה קודם – מעבר לשמחה הגדולה של לנצח את בארסה בגמר הגביע, זה תענוג גדול להיות המנצחים בסוף משחק כדורגל איכותי כל כך. הרוב כבר נאמר, משחק נהדר של כל הקבוצה, בלי יוצא מן הכלל. הגביע אולי ניתפס כמפעל זניח, והוא אכן רק שלישי בחשיבותו, אבל בגמר בארסה-ריאל, אין שחקן אחד על הדשא שלא מתייחס אל המשחק כאילו היה המשחק החשוב בקריירה שלו. יש הרבה סיבות מעולות להיות שמחים ולצאת מעודדים מהמשחק, רובן כבר צוינו מעליי. אך יש גם סיבה אחת לצאת מודאגים מאד. אתמול, לטעמי, עמד על המגרש ההרכב ההגנתי החזק ביותר של ריאל (חלק יטענו שלאס על חשבון חדירה יהווה הרכב הגנתי יותר, יכול להיות). אמנם ההגנה שלנו שיחקה נהדר, אבל לפרקים ארוכים במשחק היא עמדה שוב ושוב במבחן. מבחן שלא בטוח שהגנה מחוסרת קראבליו תוכל לעמוד בו. ביום רביעי הקרוב, נפגוש את בארסה ללא קראבליו. כבר הגבתי על כך, וכתבתי שכנראה נזכה לראות את לאס על חשבון פפה במרכז המגרש, בזמן שהשני מחליף את קראבליו במרכז ההגנה (על חשבון אלביול). אך לאס עדיין לא שיחק מול בארסה בסיבוב הזה, והרכבתו במרכז המגרש במקום הפורטוגלי היא בגדר סוג של הימור. הניחוש שלי, שלמרות הכל, נזכה לראות את אלביול מצוות יחד עם ראמוס במרכז ההגנה, כשפפה נשאר במרכז המגרש. במקרה כזה, או אחר לצורך העניין, יהיה מעניין (ומחריד) לראות האם ההגנה שלנו תהיה מסוגלת להתמודד מול הלחץ של בארסה. יהיה מאד מעניין. תודה לקבוצה על משחק נדיר. שיהיה לנו בהצלחה בשבוע הבא.

אלעד 13 בפברואר 2013

זכור לי גם אחרי הזכייה הראשונה של מכבי בעידן שאראס-פארקר (הפיינל-פור בתל אביב). לא הירשו לרפי גינת להיות כרוז במגרש.
אז בטקס שאחרי הניצחון, לפני שהוא הציג את השחקנים, הוא פתח ב: "הם ניסו לקחת לי את המיקרופון…". כאילו רפי גינת הוא העיקר פה, והשחקנים הם רק פיונים בתוכנית העל שלו לנקמה בפיב"א

הקורא בפוסטים 14 בפברואר 2013

מיליון דולר שאתה אוהד הפועל

אלעד 14 בפברואר 2013

:) הייתי שולח לך עכשיו, אבל אין לי

איציק 13 בפברואר 2013

הקבוצה שייכת ללא שום ספק לבעלים. אם המצב כמו בהפועל תל-אביב אז האוהדים הם הבעלים. הבעלים שמים את היד לכיס (מי יותר ומי פחות), והם האחראים על הנעשה. האוהדים הם הרוח החייה מאחורי האוירה של הקבוצה לטוב ולרע. אוהדים טובים יכולים לעזור ורעים ראינו כבר. הם שותפים לשמחות ולצער, אך את העבודה עושים השחקנים והצוות המקצועי והם אלו שאמורים להניף את הגביע/צלחת. כאשר היוצרות מתהפכים אז שמוליק זיסמן מרים את הגביע במקרה הטוב,ובמקרה הרע לך תדע איך זה יגמר. כאשר האוהדים חושבים שהם הגורמים להצלחה זה אמור להדליק נורה צהבהבה. דוגמא לכך זהו הדרבי של אתונה בכדורסל. אולם של כמעט 20 אלף איש ומאשרים ל-900 אוהדים מכול קבוצה להיכנס. אוהד שפוי צריך לדעת שהוא שותף נילווה להצלחה אך לא הגורם להצלחה.

גיל 13 בפברואר 2013

בלי קשר לבהמיות של הקהל הישראלי אני חושב שגם לאוהדים יש חלק בהישגים. כמו שציינת, בסיאטל ומגרשים נוספים, אוהדים משפיעים על התוצאה במגרש ואם כך, למה הם לא חלק מההישגים? כמובן שהשחקנים אחרים לחלק הארי של ההישגים אבל גם לא צריך לבטל את האוהדים לגמרי.

טל בן יהודה 13 בפברואר 2013

כמה דברים ממני:

אין ספק שהתרבות של "מגיע לי" נמצאת בשיאה השלילי משחר ההיסטוריה, וגדל כאן דור שכל הזמן מפמפמים לו ש"זה העולם שלך" ובלה בלה… אין ספק שזה חלק מהעניין, אבל חלק קטן בלבד.

במקרה של המטרו בפריז, האוהדים הצעירים ומשפטי כמו "הגביע הזה שייך לנו יותר ממה שהוא שייך להם", מדובר לא יותר מטפשות. הגביע הזה שייך להם כמו שהגביע אירופה ב-2004 בנוקיה שייך לי… ואני עדיין לא קיבלתי בדואר צ'ק "מענק גביע אירופה" מפדרמן אם תהיתם.

העובדה היא שאין כיום ספורט מקצועני ללא אוהדים, וזה נכון שלעידוד ולאוהדים יש תרומה למאמץ הכללי וחלק (בהישגים). אבל כל קשר בין העידוד (להוט ככל שיהיה) לבין הרגשת בעלות על הגביע והרגשת זכות להניפו הוא הזוי בהחלט.

ואם יותר לי להוסיף, אני לא יודע כמה "הירידה למגרש" היא המצאה ישראלית. יש המון מקרים, אבל לי זכור (מקטעי וידיאו) שהקהל של הלייקרס לדוגמא מציף את הפורום אחרי ה-בק טו בק ב-88. ההבדל בין המקרים הוא שהענקת הגביע במקרה ההוא נערך בחדר ההלבשה.

וכאן נעוץ ההבדל הגדול. האמריקאים יודעים להעריך את טקס הגביע ומעניקים אותו היכן שאפשר. אם האוהדים פרצו למגרש, נעשה את זה "כמו שצריך" בחדר ההלבשה. באירופה הנאורה, לא נראה שמישהו חשב על האופציה הזו בכלל. חבל…

roei034 13 בפברואר 2013

מתברר בכל העולם רוב הנקודות של קבוצה x גבוה יותר במשחקי הבית שלה.לכן לכל מגרש ביתי יש כמעט תמיד השפעה חיובית על הקבוצה שלו.חוץ מהפועל באר שבע.

סרינה וולנטינה 14 בפברואר 2013

אני כ"כ נגד המעורבות היתרה של אוהדים. זה לא רק חגיגות זכיה: זה פיצוצי אימונים, זה להרים שחקנים על הכתפיים ולתלות שלטים במתחם, זה לצאת להפגנות רחוב, לדרוש שההנהלה תיפגש איתם ותעזור במימון אביזרים.
לרוב האוהדים האלה יש כוונות טובות. אבל באיזה שלב האוהדים מתחילים להיות מעורבים יתר על המידה, ואז או שהם מחבלים במקצוענות של הקבוצה או שפוגעים בשקט.
ונזכיר גם את סכנת הנפשות בפריצות למגרש (זכיית מכבי חיפה באליפות ואוהדים נמחצים על הגדר).
למרות שארגוני האוהדים השונים מוסיפים הרבה צבע ואווירה ביציעים, אני מעדיף בהרבה את הימים שלפניהם. בלי אולטראס, בלי שחקן 12, בלי פמיליה.

רמי מורנל 14 בפברואר 2013

לדעתי התערבות יתר של אוהדים מגיעה מתוך ריקנות וחוסר תחושת סיפוק מחייהם האישיים של הרבה אנשים . לא רוצה לגלות לילדים שסנטה קלאוס לא אמיתי , אבל … סהכ זה בידור , בידור שאני מאוד אוהב אבל עדיין בידור . כשיוצא סרט קולנוע טוב אז הרבה אנשים הולכים לראות אותו וכשיש קבוצת כדורגל שמשחקת טוב או מייצרת עניין ריגוש ודרמה אז אנשים יצפו בה ויעודדו אותה . אבל אין להם שום חלק של שייכות מעבר להיותם צופים , בתהליך בהפקה או בזכייה באוסקר

Comments closed