החבר'ה לא למדו מספיק

כאשר הפועל תל אביב היו במשבר, הרכילאים באתרי הספורט חגגו. רן בן שמעון דיבר בחדר הלבשה על הצורך לקחת אחריות, ועל הכוונה שלו להשאר בהפועל עוד הרבה זמן. באתרי רכילות הספורט, הופיעו ידיעות על פיהם השחקנים (או לפחות ישנם שחקנים), שהמליצו לרן בן שמעון לבדוק את עצמו.

*

בתחילת השבוע אנטרל רול וג'אסטין טאק שחקני הגנה של הניו יורק ג'איינטס, סכמו עונה הגנתית סבירה של הכחולים. על אף העונה הסבירה, גם טאק וגם רול חשבו שהפוטנציאל ההגנתי היה גדול הרבה יותר. לטענתם שחקנים לא חרשו מספיק בבית, והגבילו בכך את האופציות ההגנתיות שעמדו לרשות מתאם ההגנה פרי פיוול. לטענת רול וטאק, למתאם ההגנה היו קונספטי הגנה מורכבים שהיו אמורים להצליח, אך מאחר והשחקנים לא השקיעו את הזמן הדרוש, הקונספטים נכשלו. במהלך העונה היתה ישיבת שחקנים עם מתאם ההגנה במחזור השישי, ומאז ההגנה השתפרה כתוצאה מקונספטים פשוטים יותר. בעצם טאק ורול מסירים את האחריות מהמאמן, ומעבירים אותה לשחקנים.

*

זהו ההבדל הגדול בתרבויות. אני עוד לא ראיתי מספיק שחקנים בישראל, שמתייצבים מול המראיין ומטילים את האחריות בעצמם. התרבות של השחקנים היא להסתתר מאחורי חסיון, הם מדליפים. בפוסט קודם באתי בטענות לעיתונאים שמצטטים מדליפים עלומי שם, אך הבעיה נעוצה לא פחות בשחקנים עצמם. אני מניח שיש כאן יחסי תן וקח, המדליפים ייהנו לאחר מכן מסיקור אוהד יותר. אך אני לא מבין איך השחקנים לא מוצאים את ההזדמנות לבדל עצמם בכותרות באמצעות מנהיגות פשוטה.

*

אם שחקן רוצה להגיד משהו, הדרך הטובה ביותר לקבוצה היא דווקא הדרך גלוית הפנים. שחקן שיתייצב בשמו ויבוא בטענות לשחקנים אחרים שלא משקיעים מספיק, לוקח סיכון, אך מעלה את ערכו בשוק כמנהיג בחדר הלבשה. הערך שלו בשוק יעלה בעקבות כך הרבה יותר, לעומת הערך שהוא צובר כתוצאה מסיקור אוהדי יותר של פשחצקי או צנציפר. מדובר למעשה במקרה הקלאסי. הפחד הוא מדריך גרוע. הפחדנים לעולם מפסידים.