יום זכרון

בבתי השכולים מדברים על החיים, בטלוויזיה מכשירים את הקרקע באותו הזמן למתים הבאים.

אנחנו שנינו מאותו הכפר, השיר הראשון שחיבר אותי אל הקיטש והגאווה. הרומנטיות שבמוות, היופי שבהקרבה. התירוץ הנפלא לדמעה שנוצצת בעין, הקרב שלא נגמר.

שנים שאנחנו בקרב שלא נגמר, שנים שבהם כולם גיבורים, כולם יפים וטהורים, איך אמרו לנו כדי לנחם אותנו, הוא יושב הכי קרוב לאלוהים עכשיו.

*

דודי קובי היה בחזקת נעדר בהתחלה. הסבירו לסבתא שלי שאין לה מה לדאוג, כשקובי התגייס לתותחנים. תותחנים זה כמו ביצים היא נזכרה, הם שם אבל לא נכנסים. אחר כך הסתבר שלא צריך להכנס כדי לעלות בסערה השמימה.

כך הפכו ימי הזכרון לימים בהם החברים של קובי באים כדי לספר את הסיפורים. המצחיק הוא שכמו הסיפורים שאנחנו מספרים היום כשאנחנו מתכנסים אצל רונן, כך גם הסיפורים של חבריו, גם של ירקוני שזחל בעיוורון זמני כתוצאה מפיצוצי התומת"ים חזרה בתעלות הקשר אל עבר ישראל, הסיפורים נגעו לכל דבר, רק לא לצבא, לגבורה, למלחמה.

סיפרו על היום יום, על הקטעים, על דיבורים על זיונים, בטח שלא על הגבורה.

פרופסור ליבוביץ' היה אומר, לכל עם ובכל הדורות היו מספיק אנשים שחרפו נפשם למות, לכן איזה הוא הגיבור? הכובש את יצרו. בעוד הסיפורים והשירים מציירים את המוות המיוחד, היפה, הנכון של מגש הכסף, הסיפורים של החברים הם סיפורים על החיים.

*

כשעלינו בפעם הראשונה ללבנון בתום טירונות היחידה, אני הייתי פחות או יותר היחיד בצוות שלא שש אלי התקלות, זכרתי שיש להתקלויות האלה מחירים, המחירים שמלווים במצבות מינמליסטיות משיש לבן בכיתוב בצבע זהב. ביום השני שלנו בדלעת ירדנו בבהילות מהמוצב לאבטח את פינוי הצד"לניק שאיבד שתי רגליים ושתי ידיים בפיצוץ המטען לא רחוק מהמוצב. לא הרגשתי כלום חוץ מדחיה אדירה, רק רציתי לעצום את העיניים כדי לא לראות את המחזה הנורא, אבל שום רגש לא היה שם. כך במהלך כל השהיה שלי בלבנון נעדר העניין הזה של הרגש.

גם כשאלי שלום ודודי שורקי נעלמו למשתתפי ה"ביצוע" כחול חום, אנחנו שמענו על זה במוצב, היינו במתח, עד שמצאו אותם וחילצו אותם על המגלשיים של המסוק. אבל איפה היה הרעד בלב? לא הייתי מחובר ללב שלי בשנים האלה.

האנשים שחיו בנבטיה מתחת לא היו אנושיים בעיני, רק דמויות, דמויות שאנו התבוננו בהם כאשר חיו את ימי היום יום, רק שנים אחר כך הבנתי בעצם הם חיו שם בדיוק כמו שאני חי בביתי, הם היו אנשים, לא סרטים.

עד שהמוות נזכר להכות שוב קרוב אלי, היו לי שלוש שנים בהן המוות לא היה שם מבחינתי. אז לא ששתי, אבל התנתקתי, יום הזכרון השיג את שלו.

*

אז בימי הזכרון מאז 1991 אני הפכתי לחבר שמגיע למשפחה, ובערב יום הזכרון החברים של קובי מגיעים אלינו. החברים מדברים על החיים, וימי הזכרון נותנים לנו את התמריץ להיות המתים, תראו איזה כיף להם שם בבתי העלמין היפהפיים מתחת למצבות, הם יושבים הכי קרוב לאלוהים.

ובשנה הבאה ביום הזכרון גם הבן שלי יהיה על מדים. עוד ילד שמאמין בקיטש של המוות, בהדר שבהקרבה, ביופי שבגבורה. הימים האלה שמאפשרים אחר כך לראשי ממשלה לשלוח ביום האחרון של מלחמת לבנון השניה את החיילים למות על קידוש שמו של ראש הממשלה. הימים האלה שמאפשרים לראשי הממשלה להגרר על לא עוול בכפם אחר מחול המוות.

כמה אחריות יש לי על כך שגדלתי את בני להיות תמים כמוני? כמה אשמה יש לי בכך שלמרות שאני מבין את הטריק, נתתי לו ליפול ברשת? יכולתי לנהוג אחרת? אין לי מושג, ולא בטוח שזה באמת משנה, הרי אם אחזור לשנים בהם מוות היה סטטיסטיקה מבחינתי, הסיכויים למות בצבא הם זניחים, מבחינה סטטיסטית לא באמת התרשלתי בתפקידי כאבא.

המדריך למטייל בלבנון
פדריטו

66 Comments

אמיתי 30 באפריל 2017

נישמע כמו עקדת יצחק..לא יודע כמה זה שווה אבל עצם שאילת השאלות שלך והמודעות
עושה אותך אב טוב לדעתי. הורינו פחות ידעו ופחות היו מודעים. המציאות היא מה שהיא…

צור שפי 30 באפריל 2017

שמע, אני קורא אותך קבוע ואיכשהו קשה לי להאמין שאצלך בבית גדל ילד נטול חשיבה ביקורתית…

גיל שלי 30 באפריל 2017

יצא אדיוט כמו האבא במקום חכם כמו האמא

צור שפי 30 באפריל 2017

על זה לא אגיב. רק שיתגייס בשלום ויחזור בשלום.

B. Goren 1 במאי 2017

ונאמר אמן.

אריק האדום 30 באפריל 2017

מגדלים ילדים ושולחים אותם למוות. לא למות. למוות.
סטטיסטיקה זה עניין של פרספקטיבה.
הסיכוי שלו למות שם (חלילה) הוא מזערי אם לא אפסי.
הסיכוי שלו לצאת משם פגום, חרוט, מצולק הוא וודאי.
מספיק לקרוא אותך ואת קאלימי בשביל להבין.
מסתובבים ביננו מלא כאלו שנדפקו שם וחזרו.
וזה בסדר. כי זה כבוד להיות לוחם. זה הירואי.
זה סביר שנשלח את הילדים שלנו בגיל 18 להחזיק נשק חם. לחתור למגע. להסתער.
סביר.
הגיוני.
מצמרר.
מחליא.
מקווה בשבילך ובשבילו שלא תצלח לו הדרך ושימצא את עצמו בתפקיד עורפי ומתסכל.

אביאל 30 באפריל 2017

יש לנו ברירה ?

אריק האדום 30 באפריל 2017

אני לא נכנס לפוליטיקה. לא היום.

אביאל 30 באפריל 2017

אריק – אבל שזה היה עניין פוליטי, זה לא, אין לנו ברירה, לכולם ברור מה יקרה אם לא נתגייס בגיל 18, לא נהיה פה, אין על זה בכלל ויכוח.

אביאל 30 באפריל 2017

אבל=הלוואי

Havlicek stole the ball 30 באפריל 2017

יש לנו ברירה.
מה הטיעון של צבא העם בימינו?
כור היתוך?

צבא מקצועי זה רעיון חכם יותר לדעתי. אז אין על זה ויכוח?

אביאל 30 באפריל 2017

ולא בוכים על חיילים בצבא מקצועי ?

הדיון על צבא מקצועי/צבע העם הוא לגטימי בהחלט, לדעתי לפחות, כל עוד אנחנו במלחמות של אין ברירה צריך את צבא העם וגם לא הייתי רוצה לראות צבא שמגיעים אליו כמפלט משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות (כמו שקורה הרבה פעמים בצבא מקצועי).

אריק האדום 30 באפריל 2017

לא היום אביאל…

אסף the kop 30 באפריל 2017

אתה מתבלבל.
זאת החלטה של הילד.

אריאל 30 באפריל 2017

קודם כל שיתגייס הילד לשלום ויחזור בשלום אמן.
כמה שזה חרא וגם לי יש שניים שבדרך לשם, לא רוצה לדמיין מה היה קורה אילו לא היינו שולחים אותם לצבא. את החלק הזה שוכחים.

גיל שלי 30 באפריל 2017

אני מתחיל לחשוב שעם קצת פחות בטחון היה יותר בטוח פה

אריאל 30 באפריל 2017

נשמע כמו משהו ששלמה ארצי היה אומר. אני יכול לשמוע אותו שר את זה.

גיל שלי 30 באפריל 2017

העלית חיוך על שפתי, תודה

אריאל 30 באפריל 2017

אם ככה מעולה :-)

אביאל 30 באפריל 2017

גיל – בפרספקטיבה היסטורית ללא ספק שהבן שלך (שיתגייס בשלום ויחזור לשלום) עושה את הדבר הנכון, כמו אבא שלו וכמו הדוד של אבא שלו, אין באמת תהילה במוות, אני תמיד חושב על הסיפור של אכילס ועל זה שהכוונה האמיתית אמיתית שלו היא להימנע מהשטות הזאת ולחיות חיים שקטים, הלוואי שאת כל אלו שאני הכרתי ונהרגו היו חוזרים והופכים למשעממים.

Havlicek stole the ball 30 באפריל 2017

אתה מוכן להסביר מדוע "בפרספקטיבה היסטורית" הוא עושה את הדבר הנכון ("ללא ספק" נברת׳לס)

אביאל 30 באפריל 2017

בהפרש של שבוע/צור ארליך

שני ימי זכרון סמוכים כל שנה,
לטובת החישוב הכללי
כמה עולה לנו עם מדינה
וכמה עולה לנו בלי.

וכיום, בשל הצבא, החברה והכלכלה שלנו, מצבם של היהודים מעולם לא היה טוב יותר, אף פעם לא היינו חזקים כמו שאנחנו היום.

מתן גילור 30 באפריל 2017

איזה שיר יפה שגרם לי לדמוע.
אשתף בפייס.

ארז 30 באפריל 2017

אכן יפהפה.

אביאל 30 באפריל 2017

ושאלה אליך, מה אתה מציע במקום שאנשים יתגייסו לצבא ?

Havlicek stole the ball 30 באפריל 2017

אני אמנם שמאלן קיצוני ואנרכיסט, אבל חלילה לי מלטעון שישראל לא צריכה צבא.
אני רק טוען שזה רע הכרחי ועדיף שהוא יהיה מקצועי.
יש על זה ספק, זה נורא ואיום, גם מי שעבר את השנים שם בלי טראומה יש לו צלקת, בזבוז כסף נוראי, כבר שנים לא עסוק בלשמור על המדינה ועוד ועוד.

אני לא טוען שהגישה שלך (למרות שלא פירטת עליה מספיק, אני קצת עוקב בתגובות) היא טיפשית. אני לא מסכים איתה. לכן ה"ללא/בלי ספק" צרם לי.

אגב, אם תרצה להשתמש בטיעון האוטו-אנטישמי של סארטר, נסה משהו חדש.
אני בן למשפחה יהודית ולא אוהב את היהדות. לא זו אף זו, שגם אין לי חיבה ליהודים יותר משאר.
שלוש שנים בצנחנים ואם הייתי עכשיו בן 18 אין סיכוי שהייתי מתגייס.
כל דבר אחר שהייתי עושה (טיול, לימודים, עסק, חתונה…) היה תורם יותר לי ובסופו של דבר גם למדינה.
אגב, גם למדינה אין ערך בעיני.

אם כבר סארטר, אז ניקח את חברו-אויבו, קאמי:
"יש דברים ששווה למות בשבילם, אין דבר ששווה להרוג בשבילו" (פאראפרזה, לא מדוייק).
לדידי, לא מדינה, לא צבא ולא הדת (שכמובן במדינתנו נכנסו תחת מקשה אחת) שווים מוות.

אביאל 30 באפריל 2017

תראה, אם היתה אפשרות בלי, רוב מוחלט של האנשים היו בוחרים בה, בטח בתקופה ההיסטורית הזאת ובטח במדינת ישראל שכל אחד ואחד כאן חווה מוות של אדם קרוב רחוק כתוצאה מהסכסוך, יש את המשפט של דדו על זה שאנחנו בונים אנדרטאות לזכר אנשים ולא שערי נצחון שממחיש את זה היטב.

לגבי אנרכיזם, זה מצוין לדיונים תיאורטיים ולא יותר מזה, אפשר לחזור לתקופת הלקטים-ציידים שהעולם היה חופשי ומשוחרר מאוד, רק שאז בגיל 26 בערך רוב האנשים היו מתים ובמוות אלים וקשה וכדי להגיע לשם תצטרך להשמיד כמה מילארדי בני אדם.

בקשר ללמות למען המדינה/הצבא/הדת, אני לפחוך מאמין שכל אחד מהמושגים האלה (וזה מתחבר למשפט של קאמי) הם לא פשטניים, הם מכילים ערכים, אמונות, תפיסות עולם וגם בני אדם שמחוברים זה לזה בעזרתם, אתה לא מת בשביל מדינת ישראל עצמה אתה מת בשביל המרקם האנושי והרוחני שמרכיב אותה ואליו אתה מחובר, אם אתה לא מחובר זו זכותך המלאה והחופשית כמובן אלא אם כן אתה עובר על החוק.

אנונימוס 30 באפריל 2017

לפחות לפי נוח הררי בתקופת הלקטים ציידים רוב מי שהגיע לגיל 26 חי אחלה חיים דווקא. מרבית המיתות היו מתחת לגיל 5, ומי ששרד את זה הגיע לתוחלת חיים מפתיעה באורכה יחסית

Havlicek stole the ball 30 באפריל 2017

אביאל,
ערכים/אמונות/אידיאולוגיות – כשמישהו מקדש משהו יותר מאת החיים, ולא חשוב אם זה מדינה, דת, שיטת ממשל וכו וכו – זה שגוי, בעיני.

העובדה שהאנרכיזם לא היה בשימוש מאז לא אומר שא. הוא לא עובד (לא נוסה באמת – אין אפשרות לדעת) וב. הוא לא נכון מאותה בחינה ערכית. אני כן מאמין שמתישהו בהתפתחותנו כמין (אין לי שום ציפייה להיות נוכח בכך – יקרה הרבה אחרי) בני האדם לא יצטרכו, ויותר מזה, אף לא ירצו, לשלוט בבני אדם אחרים.

וכמאמר ליבוביץ, "אין נביא מתנבא על מה שיהיה, אלא על מה שראוי שיהיה". חלילה מלקרוא עצמי נביא, אך בעניין האנרכיזם אין רלוונטיות לכך שזה לא "מעשי" ב"ימינו", כי הספקטרום שלנו אפסי.

לגבי עברה על החוק –
גם הפעם אין מן הנמנע לצטט את קאמי, הפעם מתוך "הזר" –
"אמרתי לו שאינני יודע מה זה חוטא. כל מה שלימדוני הוא שעברתי עברה. עברתי עברה, אני משלם עליה. יותר מכך אי אפשר לדרוש ממני".
אני לוקח את זה לכיוון של "תענישו אותי כי עברתי על החוק, אל תצפו ממני להתחרט או לבקש מחילה וכפרה. לכך אין לכם זכות".

מאוד כיף להתדיין עימך,
ואני מתנצל אם הייתי תקיף קמעה קודם..
יום בעייתי.

אביאל 30 באפריל 2017

זכותך בהחלט לחשוב כך, אבל ההתנהגות האנושית הראתה שבלי האלמנטים האלה בני אדם יתקשו עד מאוד לייצר איזה מסגרת אחידה לחיים משותפים, פיזיים ורוחניים, כבר היום, בעיקר באירופה, עם ירידת הדת (בנוגע לנצרות לפחות) ממלאים תפיסות רוחניות חדשניות (ניו אייג׳) שבאות למלא את החלל. הליברליזם, הקומיניזם, הסוציאליזם, הפשיזם ובמידה מסוימת האנרכיזם (האח הפחות מוצלח ותכף נתעקב לגבי למה) הן כולן גישות להתמודדות עם המציאות המודרנית שהפציעה ושינתה את יסודות ודרך החיים שהיו מקובלים אלף שנה (בערך), הפיזיים והרוחניים.

העובדה שהאנרכיזם לא היה בשימוש משאיר אותו כמו שכתבתי בשיח התיאורטי, בהחלט נעשים בשמו מעשים (חלקם לא סימפטיים בכלל ואפילו יוצרים איזה סתירה פנימית לגבי מהותו) אבל מעל לכל, הוא שואף לשיווין, לעומת הקומינזם והסוציאליזם המצפים שהשיווין יגיע מלמעלה, כאן הוא יגיע מלמטה ולכן אלמנט ההתנדבות הוא קריטי, אך כמו שמיכלס טען ואחרים הוכיחו אמפירית בחוק הברזל של האוליגרכיה, שיווין לא יתקיים במין האנושי, לפחות בטווח הנראה לעין, אלא אם תיהיה איזה התערבות חיצונית או שבר פנימי עמוק, שלגבי הראשון זה יעבור לשלב של מדע בדיוני לדבר עליו כרגע ולגבי האחרון נחסמת האפשרות בכל יום שעובר כאשר העולם הופך למקושר ומבוזר הרבה יותר.

לגבי האמירה של ליבוביץ׳, ללא ספק, כמו שכבר כתבתי, מעטים מאוד יהיו אלו שימשיכו לרצות בצבא או בשימוש בכוח מסוג כלשהו בלי צורך, המודרניות לאט לאט אכן משחררת אותנו מאלמנטים של כוחנות, תחילה בתוך התא המשפחתי, לאחר מכן בתוך החברה ובתקווה שזה יעבור בעתיד למשהו כלל עולמי, זו השאיפה, לצערנו, הקושי בלהניח את המקל הוא שהאחד שלא יניח אותו יזכה בעוצמה האולטימטיבית, השיחה הזאת מעידה על כך, במדינות שעדיין לא הטמיעו יסודות של הבנה זו, סביר להניח שאני ואתה היינו עולים על הכוונת של גורמי הבטחון.

הכוונה באזכור של החוק הוא רחוק מאוד מהאבסורד שקאמי מוצא בחוקים מסוימים, הכוונה כאן היא לתכליתו של רעיון החוק, שהוא דרך להסדרה שתביא למימוש מקסימלי של שגשוג ובטחון בקרב קבוצה של בני אדם, אפשר בהחלט להתווכח אם זה אכן ככה ביום יום אבל זו השאיפה ולכן פסילה של חוק ממהותו תפגע למעשה בשגשוג והבטחון של האדם.

Havlicek stole the ball 1 במאי 2017

אביאל,
קאמי דיבר ספציפית בהקשר לרצח, כנראה החטא הבכיר..

לגבי האנרכיזם, זו אמונה פרטית שלי. אין לי שום תקווה או ציפייה אלייה, וגם אם בתרחיש הלא סביר שזה יקרה בחיי אני לא חושב שבכך מצאתי המפתח אל האושר או שטות כזאת.

הנטייה היא להאמין שאם יבטלו בן רגע את כל החוקים, תהיה אנרכיה (במובן השלילי). ואני נוטה להסכים עם זה. אך אני סובר גם כי זה לא הכרח, או משהו שטבוע בטבע האדם. ככה תחילת האנושות נראית.

לגבי השיח המקורי,
אני מאמין כי בהלך הרוח הישראלי כפי שהוא משתקף בבחירות ובשיח הציבורי יהיו מספיק מתנדבים לשרת בצה"ל (יכול להיות שאני טועה). בנוסף, האיומים כעת (מלבד סייבר) הם מארגוני טרור ואיזה איום ערטילאי ודי מטופש מאיראן. שלא נדבר על המהומה רבה על מאומה הגדולה ביותר – דאע"ש. אם המערב היה רוצה להשמיד את isis כבר היה עושה כן מזמן. אין שום איום קיומי למדינת ישראל כבר 40 שנה+- (אפשר להגיד יוני"כ, אפשר לטעון להסכם שלום).
צבא קטן יותר, עם עתודה (אולי להכשיר את כולם.. למילואים?), עם שכר טוב לחיילים שימשוך אנשים, בלי נגדים ומש"קיות שלא לצורך, עם שיפור באיכות שתנבע מרצון עז יותר של המתגייסים, ובעיקר, יותר משאבים לכל השאר, כל מה שבאמת הוא בעדיפות ב' לביטחון, קרי הכל, חינוך-תרבות-כלכלה-בריאות-דיור etc.

יוני 1 במאי 2017

אם כתבת למות בגיל 26, אז אתה נופל לדעתי לסטייה שמביאים איתם מקרי המוות בלידה או בגיל ממש צעיר. גם לקט צייד יכל לחיות לתוך העשור החמישי והשישי של חייו.
אגב, אתה לעומתם (לאו דווקא אתה אלא אדם ממוצע) עובד הרבה יותר קשה מהם, אז יש מצב שבסך הכל ללקט-צייד שמת בגיל 26 היו חיים קלים יותר, עבד פחות, נח יותר, עשה יותר סקס וכו

ר.בקצה 30 באפריל 2017

אין לנו שאיפה למות עבור המדינה, צבא או דת. להיפך, אנו רוצים שהאויב ימות עבורם…

Havlicek stole the ball 30 באפריל 2017

ר.,
והיא הנותנת.

קשקשן בקומקום 30 באפריל 2017

אפשר לפחות לרצות שאף אחד לא ימות?

דיזידין 30 באפריל 2017

לא רק למות.
הכרתי המון חיילים שנהרגו בין יוני לספטמבר 1982 – מהשירות המשותף, מבה"ד 1, מהבית ספר, מהשכונה.
אבל יש את החיים המתים, או החיים החצי חיים.
יותר מכולם, ביום הזיכרון אני חושב על הידיד מהשכונה שלא חזר מלבנון בארון, אלא משותק מהצוואר ומטה.

עמית הלבבי 30 באפריל 2017

עזוב למות עבור דת, מדינה ושאר השטויות האלה.

האם החיים שווים למות עבורם?

ואם כן, האם חיים כפי שאתה מאמין שצריך לחיותם (בין אם תחת אמונה דתית מסויימת או תחת סט ערכים מסויים) שווים למות עבורם – שים לב, מענה בשלילה אומר שאתה מוכן לחיות גם תחת סט שונה לחלוטין (לדוגמא, תחת שילטון דתי).

Havlicek stole the ball 1 במאי 2017

עמית,
לא הבנתי אם השאלה מופנית כלפי..

dk 1 במאי 2017

התשובה האוטומטית היא 'לא' מן הסתם… קודם כל עדיף לחיות וכל המעטפת מסביב פחות קריטית או משנה.

אבל… זה די רעיון שחייב להיות הדדי אחרת לא יצליח להתקיים באמת (אנימלא בטוח שדעאש מנסים להמיר את כל הכופרים ורק כשזה לא מצליח להם אז הם עוברים לעיפת ראשים)

היסטוריון של ספורט 1 במאי 2017

ברצוני להתייחס למשהו שולי לכאורה והוא שהדת והמדינה אצלנו (היהודים /בישראל ) הפכו למיקשה אחת.
זו טענה שאני שומע אותה לא פעם והיא בוודאי נכונה אך צריך להבין מדוע .
הסיבה היא פשוטה והיא שביהדות בניגוד למשל לנצרות או האיסלם הדת והלאום מתחילה מחוברים יחד.
הדת היהודית היא לא משהו מנותק מהחיים ….אלא מתחילה היא חלק מהלאום….אלא שבעקבות הגלות הארוכה היהדות איבדה את המימד הלאומי שבה….עד שחזרנו לארצנו.
וכאן באופן פרדוקסלי יש אחדות דעות בין החרדים ,הנוצרים ואפילו החילוני הלא מסורתי ….כולם רוצים את הפרדת הדת מהמדינה.
החרדי כי הוא שכח שלעם ישראל יש קודם כל תפקיד לאומי ….עוד לפני התפקיד הדתי….והחילוני הלא מסורתי לא רואה כל ערך בדת (ויש שגם במדינה לא רואה ערך ) וזה בדיוק כמו הנצרות .

אלא שצריך לדעת שמי שרוצה לקיים את ערכי היהדות המקורית או לפחות מכבד אותה הוא צריך להבין שהדת היא גם הלאום……
אגב חכמי הדורות תמיד טענו זאת למשל ריה"ל בספרו הכוזרי.
כמה ראיות לדבריי לסבר את האוזן.
1 בברכת התורה שיהודי מברך כשעולה לתורה …הוא מברך כך ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם אשר בחר בנו מכל העמיםונתן לנו את תורתו ברוך אתה השם נותן התורה.
החלק הראשון לאומי….בחר בנו מכל העמים ….ורק אחר כך החלק הדתי.

2. דוגמה נוספת ממגילת רות ….
רות הייתה גוייה ונעמי אמרה לה תשארי בארצך ואל תשובי איתי…רות עונה לה באשר תלכי הלך ובאשר תשובי השוב….כי עמך עמי ואלויקיך אלוקיי.
שוב עמך עמי זו הלאומיות ….לפני הדת.

3. כידוע היהדות לא מעודדת גיורים של גויים אך מאפשרת את הדבר….אך לא לפני שהיא מנסה לשכנע את המתגייר לעזוב את העניין ….ואיך מתבצע השכנוע ?
טוענים בפני הרוצה להתגייר .
לא כדאי לך זו אומה שפלה….(תראה באו"ם למשל על מי הכי הרבה מלכלכים ).
אם הוא בכל זאת רוצה להתגייר טוענים בפניו….לא כדאי לך שכן יש לנו הרבה ציוווים.
גם כאן הטיעון הראשון לאומי לפני הטיעון השני שהוא דתי.

שורה תחתונה היהדות שקדמה לנצרות ולאיסלם חלוקה עליה גם בשאלה המהותית מה היא דת ביהדות הדת והלאום היא מציאות תכילית ונכונה…וזה שכיום זה מפתיע אנשים זה רק מכיוון זה שהם התרגלו לראות את החרדים כמייצגי הדת.

תני 30 באפריל 2017

הבן הבכור שלי בן 17.5
בימים אלה הוא עובר מגיבוש לגיבוש ליחידות מובחרות כאלה ואחרות.
מצד אחד אני אב גאה. הילד רציני, משקיע, מתאמץ. מצד שני בא לי לצעוק עליו, תמצא איזה ג'וב ילד, תעביר שלוש שנים והביתה.
לא יודע אם לצחוק או לבכות…

איציק 30 באפריל 2017

הבן שלי בתותחנים עכשיו באיו"ש ושמח שכנראה במקום לרדת אחרי שלושה חודשים יישארו עוד חצי שנה. מצדיק זאת בעדיף לעשות שרות משמעותי, ואצלי הבטן מתהפכת. מעדיף לנשרקה שלי חצי יום אימונים חצי יום לימודים. לא לחצתי עליו לאן ללכת, לא מרגיש שיש לי זכות לומר שהבן שלו ילך לשם ושלי שיישאר בעורף. עדיין הבטן שלי מתהפכת, עדיין מדבר אתו שיעשה את מה שצריך על הצד הטוב ביותר אבל לרוץ קדימה זה לא תמיד חכם, לפעמים צריך לעמוד. לא יודע אם זו עצה טובה, לא הייתי קרבי, אבל מבין אותך. לסטטיסטיקה במקרה זה אין שום משמעות, וכל שאתה רוצה שהוא לא יהיה חלק ממנה. אני מבין שהמשפט הקודם סתום, אך מבחינתי הוא עם הכי הרבה משמעות.

איציק 1 במאי 2017

אשים כאן תרגום מצמרר (אין לי מושג של מי התרגום, בביצוע של נטאשה מנור) ואת המקור לשיר אחד:
תרגום: https://www.youtube.com/watch?v=kuBMHRJDQ2w&sns=em
מקור: https://www.youtube.com/watch?v=reGje92wym8&sns=em

אולף 1 במאי 2017

"לא מרגיש שיש לי זכות לומר שהבן שלו ילך לשם ושלי שיישאר בעורף"

רק שהמצב כיום הוא שרוב החרדים לא משרתים, ורוב הסרוגים עושים חצי שרות (והבנות בכלל לא). כך יוצא שאם הבן שלך הוא יהודי חילוני בריא, הוא כבר צריך להקריב יותר מ90% משאר האזרחים בגילו.

איציק 1 במאי 2017

אני לא משווה את עצמי למשתמטים. הם לא קבוצת הייחוס שלי.

צביקה 1 במאי 2017

לא יפה להיכנס לנושאים הללו ביום כזה, זה יום של קירוב לבבות ולא ריחוק.

איציק 1 במאי 2017

צביקה, באמת שלא רב, רק מעביר תחושה.
באמת שלא רוצה לפגוע.

dk 1 במאי 2017

אכן אין מה להיכנס לנושא אך עם זאת יש מן קטע כזה שאיחוד הלבבות אומר לקבל את זה שחלק מהאוכלוסיה לא מתגמש לכיווננו לא משנה מה ויתירת פילוג וקרע בעם זה כשרוצים להשאיר את ל"ג בעומר ביום שבת.

רוצה לומר שבגדול אתה צודק, בקטן אתה צריך להבין מאיפה זה מגיע כדי לנסות למנוע את הריחוק מהצד שלך. (חלילה לא שלך צביקה באופן אישי אלא בהכללה ממש ממש גסה)

צביקה 1 במאי 2017

לגבי ל"ג בעומר אני (ואני משער שגם רוב החרדים) לא מבין מה הבעיה שיצא בשבת, לפוליטיקאים הפתרונים.
לגבי שירות צבאי, אני ממש מבין את הכעס, אני פשוט לא חושב שזה היום להעלות אותו, זה מפספס את העיקר של היום הזה.
נקבע להמשיך בעוד יומיים. :-)

dk 1 במאי 2017

האמת היא שבנוגע לשירות צבאי העמדה שלי היא שזה לא מפריע לי (כמו שיש הרבה ישראלים לא דתיים שלא משרתים או שמכריחים אותם לשרת בתור מש"ק ממטרות, יש עודף כוח אדם בצבא ולדעתי צריך לחשוב איך להיפטר ממנו).

לי פשוט צרם מאוד ה"קירוב לבבות ולא ריחוק" וגרסאות אחרות של הקונספט בכל פעם שאנחנו רק רוצים לחיות את החיים שלנו אבל הכפייה הדתית במדינה נותנת לנו סטירה כדי לאזן את התודעה שלנו.

צביקה 1 במאי 2017

אם אתה מדבר על כפייה של אזרחים חרדים על אזרחים חילונים אני מבין אותך, אם אתה מדבר על כפייה של פוליטיקאים חרדים על אזרחים חילונים, אתה מתלונן בעיקר על שיטת הממשל פה במדינה שנותנת כוח לציבור קטן (או במילים אחרות דמוקרטיה), את התלונות הללו אל תפנה אליי, מצטער.
נ.ב. ממש הייתי שמח להמשיך איתך את הדיון, אני פשוט צריך להתכונן למבחן, יום טוב.

איציק 1 במאי 2017

אין עודף חיילים. הבן שלי עושה 18, 4 או כל מיני יחסים הזויים (18 משימות, 4 מנוחה) כי אין כח אדם וזה כבר הרבה זמן. החברים שלו מספרים אותו דבר בחיילות אחרים כל פעם שהם בקו. אז צריך פחות משקים ממטרות ויותר עזרה להם. ואני מת מפחד שיעשו שטות מעייפות.

dk 1 במאי 2017

צביקה – אני מדבר על חוסר אחדות "חילונית" (מילה מהדוחות שיצא לי לפגוש) ועל נרטיב שגוי שבו רק צד אחד מתגמש לקראת הצד השני כדי למנוע "קרע בעם" בעוד הצד השני (שוב, בהכללה גסה גסה גסה) לא מבין את הצורך של הצד הראשון לשמור על אורח חיים ליברלי (ניתוק דת ממדינה וכאלה), נכון שיש הבדל בין פוליטיקאים ואזרחים, אבל הפוליטיקאים מקבלים את הכוח שלהם מהאזרחים ככה שזה איפשהו קשור אחד בשני.

איציק – לא כל ג'ובניק יכול להיות לוחם ורק נפל בין הכסאות, לדעתי היום מהדגש הוא על שכולם ישרתו מאשר שהצבא יתפקד כמו שצריך. אני התכוונתי לעודף כוח אדם בתפקידים הפחות חשובים. יש מצב שצריך להכריח/לכפות על יותר לשרת בקרבי ולא לשחרר אותם בקלות יחסית, מצד שני זה לשרוט בכוח אנשים ואז לא בטוח מה עדיף או איפה הרווח. (היה דיבור באחד הפוסטים פה על צבא מקצועי, כנראה שאין ברירה אלא לשאוף לשם)

איציק 1 במאי 2017

לא יודע מה נכון, אני יודע ש 18, 4 זה מטורף והטח אם הוא כבר חודש וחצי במוד זה, ויש לו עוד כמה חודשים שם זה מפחיד אותי.

איציק 1 במאי 2017

צביקה,
עכשיו קראתי. באמת נגע ללב, וכל הכבוד לאלו שנוהגים כך: http://www.nrg.co.il/online/11/ART2/876/016.html?hp=11&cat=1102&loc=3
רק מראה שאפשר גם ביחד, אפילו שהדרכים שונות.

אריאל 1 במאי 2017

+הרבה

צביקה 1 במאי 2017

אכן מיזם מבורך, לא שזה מתקרב למה שאתם עושים, אבל לפחות צעד גדול בכיוון הנכון.
ותודה על המידע, בזכותך זכיתי במצווה.

איציק 1 במאי 2017

לא משווה, לא מעוניין בזה בכלל, פשוט כמו שכתבת, מבורך וצריך לעצור בזה.

ארז 30 באפריל 2017

גיל, הבטן שלי מתהפכת. תודה על הפוסט ועל השיתוף.
ותודה לכולם על הדיון כאן. המון אמירות משמעותיות שלא רק מפעילות את בלוטות הרגש אלא גם נותנות המון חומר למחשבה.

קשקשן בקומקום 30 באפריל 2017

שיצא בריא ויחזור בריא

shohat 1 במאי 2017

תודה גיל על הפוסט. חנכת את הבן שלך מצוין. הנכונות לשרת ולהתנדב לא סותרת את התחושות החזקות שלך שחייבים לפעול לשינוי המציאות המחזורית הזאת. אני בטוח שהעברת לילדיך גם את הערכים, הרגישות והאמץ לחשוב. מאחל לו שירות מוצלח ובעיקר בטוח.

יוני 1 במאי 2017

תודה גיל. תודה לדה באזר. המקום שהוא אכסניה שפויה לביטוי רגשות, בספורט ומעבר.
לגבי הבן שלך. כאבא צעיר אני יכול רק לנסות לדמיין איך זה לראות את ילדיך על מדים. גם אני אחוש כישלון קל אם יבחר כמוני בשירות ביחידת חי״ר, זה שהיא מובחרת רק הופך הכל מורכב יותר.
שני אלמנטים עיקריים בטור הרווח –
התמודדות עם חוסר ודאות ומצבי קיצון
חברים לנצח

יוני 1 במאי 2017

לא מופיע לי לינק לשיר
אז מצרף כאן משהו שיושב אצלי היום
לכל אלו שלא הספיקו

https://www.youtube.com/watch?v=LZMEgzSY_n4

יאיר 1 במאי 2017

בלי קיטש:
"טוב למות בעד ארצנו". אם זה המחיר שתהיה ארצנו, אז זה טוב.
טוב זה מושג חמקמק. חיים עד גיל 90 זה טוב? אליפות זה טוב?
כשלון לעיתים הוא טוב מאוד.
גם אחדות העם ועוד כמה דברים קיטשיים הם טובים

דיזידין 1 במאי 2017

אתמול התחננתי בפני כמה חבר'ה שנמצאים בשנת שירות, אחד מהם אחיין שלי, שלא יתגייסו לקרבי.
שלא יהיו בשר תותחים להנהגה שלא תספור אותם, להנהגה שעלולה לשלוח אותם למלחמת ברירה.
סיפרתי להם על המלחמה שלי, לבנון הראשונה, ועל איך ששרון ורפול הוליכו שולל את הממשלה. ועל איך שישראל עשתה הכל כדי לצרף את הסורים למלחמה. ועל 700 חיילים שנהרגו במלחמה ועל עוד לא יודע כמה שנהרגו בלבנון עד היציאה כעבור 18 שנה.
סיפרתי להם על מלחמת יום כיפור, שהייתה יכולה להימנע אילולא גולדה ודיין העדיפו את סיני על פני שלום, ועל כך ששנים ספורות אחרי שספגנו 2700 הרוגים, אלפים רבים של פצועים, מאות שבויים ועשרות-אלפי משפחות מרוסקות – פשוט החזרנו את סיני.
רבאק, עד מבצע קדש הגעתי.
ולא נראה לי שזה יעזור – הם פאקינג יבחרו להיות לוחמים.
מזל שאין לי בנים.

קורא 1 במאי 2017

לפעמים עדיף להיות בצד של אלה שלא מחסנים את הילדים שלהם בידיעה שכל האחרים מחסנים.

Comments closed