The End of the Line

Cover photo courtesy of Larry Philipot @ wikimedia-commons

הרצף נמשך ונלקח מאתנו עוד יוצר ענק. הבוקר התבשרנו על מותו של טום פטי. ובשבילי, טום פטי הוא יחיד ומיוחד.

בשבילי טום פטי הוא אמריקה. או הוא האהבה שלי לאמריקה, מזווית של זכרונות ושל חוויות חולפות ולא לגמרי מובנות. אמריקה של המרחבים העצומים וההזדמנויות, לא כולן ממומשות. אמריקה של רגעי שיא והתרגשות. אמריקה של כיף פשוט. אמריקה רחוקה, שיכולה היתה להיות רק קצת שלי, אבל איננה שלי. אמריקה של חלומות.

טום פטי הוא רוק אנד רול ישיר, קליט ופשוט. לא מתחכם אלא שנון. לא כופה עצמו אלא מזמין. רוק אנד רול של נהיגה עם חלון פתוח, וזה הכל. רוק אנד רול שלפעמים הכי נכון. רוק אנד רול שלפעמים צריך.

טום פטי הוא סצינות חולפות לאורך החיים, לאו דווקא סגורות, שמותירות כמיהה. שאני חוזר אליהן מחדש. הבזקים שחוזרים לאורך החיים. לכן הוא חלק מפס קול.

טום פטי הוא אופטימיות. הוא פרופורציה, לעתים קלישאתית. שהכל יהיה בסדר. הוא מקצב שמח, עם גיטרות שמחות.

טום פטי הוא מוג'ו (זה גם שם אלבומו המקסים). טום פטי הוא נפילה חופשית.

חמישה שירים משמעותיים בפסקול של חיי. רשימה (מאד) אישית.

Running Down a Dream:

Running Down a Dream הוא שיר הריצה הקלישאתי האולטימטיבי. בשבילי הוא היה תמיד השיר של ריצת טמפו בואדי, 5-6 שבועות לפני המרתון, כשהצעד נפתח ואתה מרגיש נפלא וכל כך מוכן, ששום דבר לא יעצור אותך, שזה שלך – היכולת, ההישג הצפוי, לרגע נדמה שהעולם (אוי, כמה שהתחושה הזו חסרה לי, כמה שאני צריך אותה שוב).

I felt so good like anything was possible
I hit cruise control and rubbed my eyes

There's something good waitin' down this road
I'm pickin' up whatever's mine

כאשר כתבתי "קחו אתכם לדרך משפט, שיר ותמונה" – אתם יודעים – זה היה השיר שחשבתי עליו (הוא גם מופיע שם בפוסט).

כל דבר בחיים נבחן בין השאר בכרונולוגיה והקשר. Timing, if you will. ויש תזמון מדויק ונכון גם לקלישאות.

וזה תמיד היה ה – Go to song בשביל המוג'ו בשבילי. היה ונשאר.

First Flash of Freedom:

מעטים מדי מכירים את האלבום הנפלא Mojo, משנת 2010. בשיר העדין הזה פטי חוזר (ומחזיר) לרגעים של חופש שבהם הרגשנו כל כך בחיים.

השורות תפסו אותי מיד.

We felt so much more,
Than our hearts could explain.
On our first flash of freedom.

Your brain is so full,
But you can't keep it all.
On your first flash of freedom.

וסוסי הפרא הדוהרים בזיכרון. דוהרים תמיד. דוהרים חופשיים.

Run the wild mustangs,
That nothing can tame.
On your first flash of freedom.

American Girl

אחד השירים החזקים ביותר, ולו בגלל המשפט האחד הזה:

After all it was a great big world
With lots of places to run to

(תרתי משמע)

התחושה שישנם מרחבים. מרחבים המחכים לך, שקוראים לך. אתה שומע את רעש הרכבים המעצבן על הכביש ומדמיין גלים שמתנפצים על החוף.

הזדמנויות והחמצות. כמיהה לחופש. ותחושת כליאה פנימית. ישנם דברים שלעולם לא תשיג.

שורה תחתונה:

God it's so painful when something that's so close
Is still so far out of reach

השיר הזה הוא בעיניי תמצית הייחוד והגאונות של טום פטי. ה-American Girl היא מטאפורה להרבה דברים בחיים.

לכל המקומות שלא תוכל לרוץ בהם.

Mary Jane's Last Dance

השיר הכי טוב של טום פטי, אם רוצים פשוט להגביר את ווליום, לרקוד ולשיר/לצעוק את המלים  (לפעמים זה הכי חשוב).

אני לא מפרש את השיר. לא צריך לפרש את המוג'ו. רק להגביר.

פטי ביצע בעצמו את הסולו גיטרה המפורסם (לפי הצעתו של נגן ה-lead guitar הקבוע שלו מייק קמפבל)

The End of the Line

הרכב האול-סטאר: ג'ורג' הריסון, טום פטי, ג'ף לין ורוי אורביסון (בוב דילן, גם הוא חבר ב- Traveling Wilburys לא השתתף בהקלטת השיר, האחרון באלבום מ1989).

יש משהו ממכר בשיר הזה. אני לא יודע אם זה בגלל שהוא עצוב או בגלל שהוא שמח. אני לא יודע אם זה בגלל שאני מאמין שיהיה בסדר, או לא מאמין.

אבל השיר הזה מסמל כוחה המרפא של מוזיקה טובה. ואני חושב שטום פטי היה מסכים עם הבחירה להיפרד ממנו  ומכל האופטימיות שנתן לנו עם השיר הזה, עם השירה שלו.

והיום, ברור לי שאשמע אותו שוב ושוב ושוב.

עצוב לי היום. וטום פטי היה אומר?

(קראו המלים כולן)

Maybe somewhere down the road aways (End of the Line)

You'll think of me, wonder where I am these days (End of the Line)

Maybe somewhere down the road when somebody plays (End of the Line)

Purple haze

…

Well it's all right, riding around in the breeze

Well it's all right, if you live the life you please

Well it's all right, even if the sun don't shine

Well it's all right, we're going to the end of the line