You'll Never Walk Alone – תותחנים, נוב' 11'

הרבה חיוכים וחיבוקים היו שם באנפילד ובבית התותחן. חיוכים של שחרור לחץ ומתח אחרי השקעה רצינית. כשהמשחק נגמר, סטיבי קיבל את הכדור. מחווה למצוינות. כשהטקס נגמר, עפרי קיבל כומתה בצבע טורקיז. של המפקדת שלו. אומרים שגם זו מחווה למצוינות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בשני מקומות שונים בתכלית, מרוחקים אלפי ק"מ זה מזה, יצאו שלשום לעת ערב, באותה השעה פחות או יותר ולגמרי במקרה, שני אוטובוסים, לנסיעה חשובה.

האוטובוס של ליברפול עם השחקנים והצוות המקצועי יצא ממלווד לכיוון אנפילד לקראת הדרבי של מרסיסייד נגד אברטון. משבטה, לעומת זאת, יצא אוטובוס לכיוון צומת משמר הגבול על כביש 65, ממש בכניסה לואדי ערה. בו ישבו נרגשים, הילדים של התותחנים, מחזור נובמבר 11'.

אלה יצאו לאסוף עוד פיסת כבוד. אלה, לעוד תרגיל בהתבגרות.

*

לפני חמישים שנים, עם העפלתה של ליברפול ב 1962 לליגה הראשונה, כיום הפרמייר ליג, החל רצף של משחקי דרבי בליברפול, הרצף הארוך ביותר בליגה העליונה. הדרבי הידידותי, הוא נקרא, בעיקר בשל סיבות משפחתיות. האהדה לשתי הקבוצות בעיר חוצה משפחות. זה לא פשוט לשמר את האיזון. יש כמובן משפחות יוצאות מן הכלל, כמו משפחת רוני, שבנה לא עמד בכך, ועבר לעיר אחרת.

זה נחמד, העסק המשפחתי הזה, במיוחד לאור העובדה כי במשחקי הדרבי של ליברפול אין חציצה בין מחנות האוהדים ולא נרשמו כמעט מקרי אלימות. לא נדיר, גם, לראות אוהדי שתי הקבוצות יושבים יחד במשחקי הדרבי.

המציאות הזאת, הובילה גם לכמה מחזות מוזרים ומשעשעים כמו זה שהתרחש דווקא באצטדיון וומבלי בלונדון. זה היה ב 1984, במשחק הגמר על גביע החלב, גביע הליגה של היום, בו כל היציעים המלאים באוהדי שתי הקבוצות, שרו יחד "מרסיסייד מרסיסייד" וגם "האם את צופה מנצ'סטר" – שיר המסמל את היריבות הספורטיבית בין שתי הערים, אבל על זה אני לא רוצה לדבר ביום חגיגי כל כך…

*

למרות תיוג מוקדם של אברטון בשנות החמישים והשישים כקבוצה קתולית, בעיקר בשל הצלחתם של כמה שחקנים אירים שם, מה שתייג את ליברפול כקבוצה פרוטסטנטית, מעולם לא שימשה האבחנה הזאת בסיס לאהדה לשתי הקבוצות כדוגמת הקבוצות של גלאזגו. למעשה, לא קיימת כל הפרדה גיאוגרפית, חברתית, פוליטית או דתית בין אוהדי שתי הקבוצות.

זה לא אומר, כמובן, שלא ידועים מצבים של מתיחות, כמו למשל אחרי אסון הייזל, כשאוהדי אברטון האשימו, ובצדק, את החוליגנים שבין אוהדי ליברפול, בהשעייתם מהמפעלים האירופאים. התקרבות בין מחנות האוהדים החלה שוב, כשאוהדי אברטון הצטרפו לחרם על הסאן בעקבות פרסום הכתבות שהאשימו את אוהדי ליברפול באחריות לאסון הילסבורו.

רצף של צעיפי שתי הקבוצות מחוברים זה לזה שהונחו אז על ידי אוהדי שתי הקבוצות, חצה את סטנלי פארק, המפריד בין אצטדיון אנפילד האדום וגודיסון פארק הכחול. גם כיום אפשר לחזות במיצג דומה ביום השנה לאסון ליד אצטדיון אנפילד.                                                                                   

ב 2007, לאחר רצח אכזרי של נער צעיר, אוהד אברטון, הוזמנה משפחתו למשחק של ליברפול במסגרת ליגת האלופות. המשפחה שעלתה לדשא באנפילד לבושה בחולצות וצעיפים של אברטון, זכתה לסטנדינג אוביישן מרגש לצלילי השיר Johnny Todd המזוהה עם אברטון.

*

אבל דרבי זה דרבי ואין מקום לסנטימנטים. בטח לא כשהקבוצה שלי על האף. מאתיים ושבעה עשר  משחקי דרבי שוחקו בעיר ליברפול בכל המסגרות, החל מהראשון שהתקיים ב 13 באוקטובר 1894,  עד היום. בסדר בסדר, אברטון ניצחו 0:1. הדרבי של שלשום היה הארבעים במסגרת הפרמייר ליג, ותודה גדולה לאסף (The Kop) גלבוע, על הנתונים. תבינו, אני יודע לכתוב, לא לספור…

מועדון הכדורגל של ליברפול חגג אתמול מאה ועשרים שנים לקיומו. זה אולי לא היה מתרחש אלמלא סכסוך בין ג'ון הולדינג, הבעלים של אצטדיון אנפילד, לבין אברטון, שאנפילד היה אצטדיונה הביתי. כדי למלא את הוואקום שנוצר, נוסדה קבוצה אחרת, "אברטון אתלטיק" תרחם השם. בזכות התנגדותה של ההתאחדות האנגלית לכדורגל, למצב שבו שתי קבוצות מאותה העיר יישאו את השם אברטון, נקבע השם ליברפול כשם המועדון החדש. ג'ון מק'קנה, האירי, היה המאמן הראשון.

 

 

 

כשהאוטובוס של ליברפול הגיע לאנפילד, האוטובוס של התותחנים הצעירים עוד התנהל לאיטו ולהנאתו על כבישי הדרום. הדיסטאנס שנשבר לילה קודם לכן במסיבת פורים משותפת, יצר בהיעדרו אווירה נוחה למדי בין החיילים הצעירים והמפקדים. הם הגיעו לאנדרטת משמר הגבול אחרי שהאוטובוס של אברטון עם שחקניה המוכים, כבר עזב את אנפילד.

כשהשחקנים של ליברפול יצאו לחגוג, הילדים צבעו לעצמם את הפנים, עטו חגור נשק ופק"לים, פתחו אלונקות ויצאו למסע.

*

סטיבן ג'רארד הוא הגיבור של הדרבי הזה. המשחק הארבע מאות שלו. עוף החול הזה, השם הכי מזוהה כיום עם העיר ליברפול, אחרי ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו, ששיחק בקושי כמה משחקים מתחילת העונה, הבקיע שלושה שערים. הוא הראשון לעשות זאת מאז איאן ראש שהבקיע שלישיה לפני שלושים שנה בדיוק, בניצחון 0:5 בדרבי שנערך דווקא בגודיסון פארק. למען הדיוק, ראש הבקיע אז רביעייה, אבל לפני הרביעי באו שלושה…

הדיוק ההיסטורי מחייב גם להזכיר כי הראשון להבקיע שלישיה במשחק דרבי לטובת ליברפול באנפילד, היה פרד האו, כבר ב 1935.

בסך הכול, יש לליברפול מאזן עדיף על אברטון במשחקי הדרבי של מרסיסייד, כולל אלה שנערכו בוומבלי במסגרות גביע שונות. אחד מהם, היה אותו משחק חוזר באוקטובר 1991, בו חזרה אברטון מפיגור ארבע פעמים לתוצאת תיקו 4:4. במשחק החוזר השני, שבוע לאחר מכן, אברטון ניצחה 0:1 ומיד לאחריו, קני דלגליש התפטר.

*

עפרי התגייס ב 29 בנובמבר 11'. כמה שעות מאוחר יותר באותו היום, ליברפול ניצחה את צ'לסי בלונדון 0:2 במסגרת גביע הליגה, משערים של בלאמי וקלי. ג'רארד לא שיחק באותו משחק, טורס דווקא כן, וההשפעה של שניהם על המשחק הייתה זהה. הניצחון הזה היה עוד שלב בדרך לזכייה בתואר ראשון לליברפול, אחרי שש שנים.

בליגה, לעומת זאת, ליברפול רחוקה מאוד מהציפיות ממנה. מקום שביעי, עשר נקודות מהמקום הרביעי שסומן כמטרה הכרחית בדרך לליגת האלופות, כשכל הקבוצות שמעליה טובות ממנה, כשאין עוד מספיק זמן כדי לתקן. ליברפול זקוקה לנס בסדר גודל של איסטנבול כדי להשתלב מחדש במאבקי הצמרת. אני לא מאמין בניסים. אלה באים רק אם נעשית לקראתם עבודת הכנה רצינית.

בדרבי שלשום, ראיתי שוב מה הקבוצה הזו יכולה לעשות, כשהיא מחויבת. אבל בניגוד לקבוצות מצליחות שהופכות את המחויבות לחלק משיטת העבודה הקבועה שלהן, אצל ליברפול, המקריות חתומה על הניצחון הזה.

במקרה שלשום הכול שם הסתדר והתקמפרס. במקרה המסירות היו מוצלחות, במקרה ההגנה תפקדה טוב, במקרה הקישור הצליח לייצר מצבים. סוארז, שהשאיר את האגו מחוץ למגרש, חתום לטעמי על שלושת השערים לא פחות מג'רארד שהבקיע. משחק נהדר וניצחון נפלא, שמשאירים טעם חמוץ מתוק. זו התחושה שלי.

*

כל הלילה הילדים הלכו, ולקראת בוקר השלימו את המסע. בשורות הם ניצבו על רחבת בית התותחן בזיכרון יעקב, שאירח את טקס הסיום. אני לא יודע לתאר במדויק את התחושה שלי. מצד אחד, גאווה גדולה בעפרי, שגדל להיות אדם שיודע להתמודד עם קשיים ולהגיע למטרה בהצלחה. מצד שני, תסכול על כך שהחיים כאן, מחייבים אותו ואת חבריו בכלל להתמודד עם סוג כזה של קשיים. פעם נוספת באותו היום, תחושה של טעם חמוץ מתוק.

הרבה חיוכים וחיבוקים היו שם באנפילד וגם בבית התותחן בזיכרון יעקב. חיוכים של שחרור לחץ ומתח. כשהמשחק נגמר, סטיבי קיבל את הכדור. מחווה למצוינות. כשהטקס נגמר, עפרי קיבל כומתה בצבע טורקיז. של המפקדת שלו. אומרים שגם זו מחווה למצוינות.

*

נסענו הביתה ועצרנו בדרך לחומוס בבלו באס. החומוס טעים, אבל המקום מבאס. סגור כזה, עם חצץ במקום רצפה ופוזה מיושנת. שוב מן חמוץ מתוק. אחר כך, בבית, בשביל לצאת מהאפרוריות שהשתלטה עלי, ראיתי בשידור חוזר עוד פעם את המשחק ושמחתי להיווכח שגם בו ניצחנו. בסוף, יחד עם הקהל, פיזמתי לעצמי בלב את לעולם לא תצעדו לבד, וחשבתי בעיקר על עפרי והחברים שלו.

*

ואת השיר הזה עפרי ביקש:

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

 

 

 

 

 

 

כל קשר למכבי וכו' (עמית לוי)
פלה מול בטהובן: לא כוחות

36 Comments

גיא 16 במרץ 2012

תמיד נהנה לקרוא את הפוסטים שלך, אבל הפעם ממש ריגשת.

תודה

בני תבורי 16 במרץ 2012

תודה לך גיא.

ג'וני הזריז 16 במרץ 2012

גם אותי.

קשקשן בקומקום 16 במרץ 2012

וגם אותי…יום שישי אחהצ חמוץ מתוק כזה. תודה

B. Goren 16 במרץ 2012

מעולה בני. שבת שלום.

אזי 16 במרץ 2012

וואו.
איזה פוסט לקרוא על הבוקר.
מעניין אותי כמה טקסטים מרגשים כל כך נכתבו על הבנים שהולכים לצבא, ועל מה לעזאזל כותבים במדינות אחרות? :-)
וקישור בין הבן ומסע הכומתה למשחק והנתונים שלפני היו פשוט מהנים.
תודה לך.

נ.ב.
סחטין על ג'וניור שקיבל את הכומתה של המפקדת שלו.

בני תבורי 16 במרץ 2012

תודה אזי.

אשר קשר 16 במרץ 2012

בני, כרגיל תענוג צרוף של רגש ונתונים מחוייבי המציאות. תודה,אוהב אותך מאוד.

סימנטוב 16 במרץ 2012

אחלה פוסט בני (בדה באזר אתה לעולם לא לבד)

יונתן מהתנינים 16 במרץ 2012

הארטילריה מלכת הקרב

תומר חרוב 16 במרץ 2012

עוד אחד סדרה של ימי שישי שכיף לפתוח עם הפוסט שלך. אני תוהה, אצה כותב אותם אחרי התוכנית? כי אם כן אז הגיע הזמן לתוכנית יומית.

בני תבורי 16 במרץ 2012

כותב לפני ומעלה אחרי התכנית. טקס ליל חמישי קבוע. הוצע לי בעבר לשדר במה שנקרא פריים טיים וסרבתי, אני מעדיף תכנית "נקייה" מפרסום וחדשות, מה שמאפשר לי חופש מוחלט בבחירת קטעי המוסיקה.

יוני 16 במרץ 2012

אין כמו תותחנים. באיזה גדוד עופרי? אם הוא עולה לרמת הגולן, מזלו שהוא עושה מחזורית באביב ולא בחורף…

בני תבורי 16 במרץ 2012

יח' 611

אריק 16 במרץ 2012

נדמה לי שכבר הערתי לך בעבר, אתה מצליח לייצר אצלי סימפטיה לליברפול. סימפטיה שאני מנסה לדחוק בחזרה למקום ממנו היא צצה. הפוסטים שלך ביום שישי בבוקר זה עונג אמיתי.

בני תבורי 16 במרץ 2012

אריק,
תודה. אני חושב שאהדה לקבוצה אחת, אינה מחייבת בהכרח התייחסות רגשית שלילית אוטומטית לקבוצה אחרת. אחרי הכל מדובר בכדורגל וכדורגל זה העניין.

אמיר 16 במרץ 2012

זה הכל נאמר בחיוך כמובן.

אריק 16 במרץ 2012

אח שלי מגיב לי מהנייד ונשאר אמיר…

רובי פאולר האמיתית 16 במרץ 2012

בני יקירי
העונה הזאת היא לא חמוצה מתוקה , היא מרור טוטאלי. הסיכוי לגמור במקום הרביעי נמוך בהרבה מהסיכוי לסיים במקום השמיני. הנצחון המקרי על קבוצת מרכז טבלה מהצ'מפיונשיפ בגמר גביע הליגה הוא נחמת עניים מרודים. הרכש, לא פחות מ 76 מליון פאונד על קארול , דאונינג, אדם, והנדרסון הוא שערוריה מבישה. ברור שג'ון הנרי, שדמותו מופיעה בסיום סרט המופת מאניבול, לא טרח לראות את הסרט ולא עשה חיפוש של שתי דקות בגוגל על הערך "אנדי קארול" (שבו אגב אני מאוהבת) לפני שהוא פתח את הארנק ושפך עליו סכום שהיה מנחית אצלנו בתיארויה את קבאני והאמשיק ביחד. פרשת סוארס דרשה לטעמי (ואז מה אם אני מורה בחטיבת ביניים) להפרד מסוארס לתמיד, ולשמור על רוח המועדון, במקום לעמוד מאחוריו ולאותת לעולם שעינינו סומות אל מול גזענות באשר היא. ההתעקשות על הנדרסון ובתמורה הייבוש של קאוט הנפלא עלו לנו לפחות ב 4 נקודות, ההתעקשות של דאונינג במקום לתת לבלאמי, שחקן העונה שלנו לפרוח שבוע אחרי שבוע, היא מקוממת., יש נחמה, ההגנה יוצבה, אגר וסשקטל יכלו בקלות לאייש את מרכז ההגנה של ריאל או ברצלונה ואנריקה רכש נפלא אבל אני אישית, מתגעגעת עמוקות לבנטיס, שעשה את נס איסטנבול עם ליצנים כמו הארי קיואל ומילאן בארוס. וכניראה שאני לא היחידה , קבל את זה בני

http://www.youtube.com/watch?v=4fRArl89mdU

בני תבורי 16 במרץ 2012

רובי יקירתי,
עברתי שוב ושוב על תגובתך ומצאתי רק שתי סיבות קטנטנות לחלוק עליך: לגבי פרשת סוארז, השקפתי אחרת, ופרטתי אותה בפוסט נפרד שעורר מהומת עולם. יחד עם זאת, מכיוון שלא נהיה בליגת האלופות והסיכוי להשאיר אותו אצלנו נמוך מאוד, אני מקווה לתגמול הולם עבורו.
לגבי בניטס, ממרחק של זמן אנחנו נוטים לשפוט אותו בגין הישג מופלא באיסטנבול, עונה מצויינת בליגה והשתלבות בקהילה, אבל אני לא משוכנע שהוא האיש אותו אני רוצה לראות על הקווים אצלנו. בכל זאת, צנון נשאר צנון.

matipool 18 במרץ 2012

רובי – בשינוי קל מהמקור – "לו רק היית המורה שלי" ..
לגבי נס איסטנבול – בניטס היה עצום מבחינה טקטית בכל משחקי הנוקאאוט , אין בזה ספק . אבל דווקא בגמר הוא נכשל בגדול ( אני זוכר שהגעתי לאיצטדיון אתאטורק , לא ידעתי את ההרכב מראש ונדהמתי לראות את קיואל בהרכב ע"ח המאן ) והנס התרחש משילוב מופלא של קפטן שלמרות הכל האמין , איבוד עשתונות לכמה דקות של מילאן והרבה הרבה מזל ( ואולי גם קצת התערבות שמיימית . אין הסבר אחר להחמצה הכפולה של שבצ'נקו בדקה ה-117 ) .
הרכש והמחירים ששולמו עליו הם אכן שערורייה וגם ההתעקשות על הנדרסון בצד ימין ( הוא לא רע באמצע וחלש מאד בכנף ) .

תולעת 16 במרץ 2012

פוסט נהדר. לדעתי זה היה בנובמבר 2001 כשהצלחנו לחבר את הרדיו לחשמל התומ"ת. למרבה הצער דיווחו בו שמכבי הפסידה לנתניה, נדמה לי שוילנר עם צמד.

תומר חרוב 16 במרץ 2012

3-1. שניים של וילנר(אחד במספרת) ופנדל של משה גלאם.
לקראת שבת העלו בפייסבוק של נתניה כתבה מהמשחק הזה.
http://www.facebook.com/#!/photo.php?fbid=299183766814470&set=a.176557719077076.44025.174804619252386&type=1&theater

dtnsgl 16 במרץ 2012

איזו דרך לפתוח שבת. תודה!

מאשקה 16 במרץ 2012

ריגשת אותי בני.
לי איכפת רק מעפרי שלך וחבריו, ולא משום קבוצת כדורגל בחו"ל.

בני תבורי 16 במרץ 2012

תודה מאשק'לה.

אביאל 16 במרץ 2012

מעולה כרגיל בני, אתה גורם לשונא ליברפול כמוני לקצת אמפתיה למה שהקבוצה הזאת מייצגת.

טל 12 16 במרץ 2012

כיף לקרוא,תודה.רק שיהיה לנו קצת שקט כאן.

וליברפול בדרך הנכונה.סוף סוף יש לנו חלוץ מרכזי אמיתי – סטיבן ג'רארד. :-)

אסף 16 במרץ 2012

אם הם רק היו משחקים כמו שאתה כותב… נפלא

אלטמן 16 במרץ 2012

יופי של פוסט. אבל אתה יודע את זה כבר.. :)
סופש רגוע

old timer 16 במרץ 2012

אכן כתוב נפלא.

גם אני מחזור נובמבר בתותחנים, ואת הגמר בהייזל ראיתי בבסיס תותחנים ברמת הגולן בטלוויזית שחור לבן קטנה עם האנטנה הזו שמישהו היה אמור להחזיק בה ולא לנשום על מנת שתהיה קליטה (אני מניח שזה מסוג הדברים שבחורים בגילו של עופרי יתקשו להאמין שהם קיימים). ירדנו מלבנון זמן קצר קודם לכן ורמת הגולן, לרבות החמסינים של מאי, היתה שגרה מבורכת. ישב אתי בחדר בחור שמן וקולני ממוצא איטלקי (וממחזור מאי) שהיה אוהד מושבע של יובה שדאג להפוך את החדר בו ראינו את המשחק לקורבה נורד. הקופ (דהיינו אני) – היה שקט מתמיד. ככל שנמשך השידור, המשחק התעכב והתחילו להגיע הידיעות – כולם נדבקו בשקט הזה. מספר חודשים לאחר מכן כאשר חזרתי משבטה כמפקד צוות, הבחור הזה מונה לסגן שלי. תפקדנו ביחד אבל חברים אף פעם לא היינו.

רק שיחזור בשלום ושהצבא לא ירעיל אותו יותר מדי.

איציק 17 במרץ 2012

בני , הפוסטים שלך הם חוויה.
נקודת אור בשבוע ארוך וקשה.
באמת כייף.
120 שנה למועדון זה מדהים! כמעט כפול 2 מהמדינה.
זה תחושה נהדרת להרגיש חלק (אפילו קטן) ממשהו עם כזו מסורת. זה העידן המודרני ונפש האוהד שאתה יכול לחוש זהות לקהילה ממקום מרוחק.

המועדון הזה, זו חוויה בחתי תאמן. איזה שירה נתנו האוהדים בפתיחת הדרבי האחרון וכל זה אחרי שהקבוצה מאכזבת השנה.
YOU NEVER WALK ALONE

עמית פיבוניה 18 במרץ 2012

בתור אוהד ליברפול שהאחיין שלו עמד כמו הבן שלך ברחבת בית התותחן השבוע ושהבן שלו עדיין שוחה ברחם של אמא ריגשת אותי מאוד

בני תבורי 19 במרץ 2012

תודה עמית.

matipool 18 במרץ 2012

בני – אחלה פוסט , אחלה עופרי ואחלה שיר .

מיכאל 14 באפריל 2012

אחלה כתבה

Comments closed