פלה מהשכונה

אני לא יודע איך זה היום, אבל כילד, בשנות החמישים של המאה הקודמת (אללה יוסתור זקן אנוכי…), היית צריך אחד משני דברים בכדי לשחק כדורגל עם החבר'ה ובמיוחד במסגרת רשמית.

מסגרת רשמית לא הייתה אז ליגה או גביע. לילדים של אז, בשכונה בה גדלתי בפתח תקווה, מסגרת רשמית נחשבה גם היריבות הנוראה עם הכיתה המקבילה בבית הספר בשכונה. מה נחשבה, לא היה שום דבר חשוב ממנה. לא היה דבר יצרי חשוב ממנה, בטח לא בגיל שלא יודעים עדיין שעם המה שמו ההוא, אפשר לעשות עוד כל מיני דברים חוץ מלהשתין.

יריבות של ילדים היא יריבות נקייה. יריבות שכל מה שיש בה מתגבש לעניין אחד ויחיד, כדורגל.

לא פוליטיקה, לא בנות, כבר סיכמנו, גם לא הבדלי מעמדות או מצב כלכלי.  כולנו חלקנו את אותה שכבה סוציו אקונומית ואותה שכבה בתנועת הנוער. מרביתנו נפגשנו בגן של רעיה ובכיתה א' כבר היינו מכרים ותיקים. כולנו אוהדי הפועל פ"ת ללא יוצא מהכלל. הורינו כולם אנשי עמל, בנים לותיקי העיר. אז על מה נשאר לבסס יריבות אם לא על כדורגל.

***

זה התחיל בערך בכיתה ב. אנחנו, בני כיתה ב 1' נגד ההם מכיתה ב 2'. זה נמשך עד כיתה ח', עד ההתפצלות לבתי ספר תיכון. אז עוד לא היו חטיבות ביניים, וממילא נדרשו לנו שמונה שנים ללמוד הרבה פחות ממה שנדרש מילד כיום בשש שנים בלבד.

זירת המאבק הייתה המגרש בגן השעשועים בשכונה. משטח חולי ישר ודי סימטרי. פעמיים מגרש כדורסל בגודלו. מצידו האחד גדר בטון נמוכה ששימשה גם יציע, מולה גדר שיחים שחצצה בין המגרש לנדנדות. מאחורי השער הצפוני היה גרם מדרגות, 15 במספר, שהוביל לחצר בית הספר שלנו, וממנו ירדו ברכיבה על אופניים האקסטרימים של אז. נדמה לי שדרורי רייויט השאיר שם כמה שניים באחת ההזדמנויות.

מאחורי השער דרומי היה שביל שהוביל לבית הספר "עמל" ולפלפל של יששכר בדיחי בכניסה אליו. צריף עץ בצבע ירוק, מה שהיום הפלפל של דודו תם, אח של גוזל. נפלא איך מקומות מתקבעים ושומרים על צביונם לאורך עשרות שנים. יששכר, אגב היה ממציאה ומולידה של שיטת אכסון התכולה בחצי כיכר לחם שחור שתוכו הוצא לטובת זו. בשל גודלה ועובייה, חצי מנה אצלו, הייתה שלוש פעמים בגודלה ממנה אצל המתחרים הקונבנציונאלים. וללא ספק טעימה בהרבה. וגם הבת שלו הייתה יפה.

לשער הצפוני היה יתרון אחד בולט, השטח שלפניו היה חול רך ונפלא לזינוקים. רק שהפלפל של יששכר ממול ובמיוחד הבת היפה, הסיטו לעיתים את דעתו של השוער מתפקידו. בשער הדרומי, לעומת זאת, נאלץ השוער לכתת את ברכיו ומרפקיו על משטח כורכר זרוע אבנים, אבל מצד שני, דעתו לא הוסחה אף לרגע.

מחכים לפלה

אני לא יודע באיזה אופן חולקו הילדים לכיתות בבית הספר, לא היו הבדלים גדולים מידי בנינו, אבל איך שהוא, הצליחו "ההם" לרכז אצלם את הרולות הגדולות והשעירות, שרגליהם אימתניות וחזקות ובעיטותיהן פצצות. אלה שהתחילו להתגלח באזור הבר מצווה. ברוך ואבי יכלו לתקוע גול (מי שאומר להבקיע, גדל על הירח או בצפון ת"א), משער לשער, בלי לקחת תנופה.

אבל לנו היה את פלה.

כך הכרתי אותו בכיתה א'. בן למשפחה דתית, חובש כיפה. הוא למד בגן ציונה הקרוב יותר לבית הוריו. פלה, כך כונה בפי כל. עד כיתה ד', לא היה לי מושג מיהו פלה שאת שמו נשא, גם לא שהבנתי שהילד הזה יכול לקרקס עם כדורגל בקלילות גם את הגדולים, ולא רק של הכיתה המקבילה. ביומן הכיתה הוא היה רשום בכלל כאברהם רצון. את הכינוי פלה העניקו לו הגדולים בשכונה, ששמעו של הקנון הברזילאי כבר הגיע אליהם.

 

מרבית תושבי השכונה אז היו תימנים. כדי לעשות את העניין ברור יותר, היו בשכונה בית כנסת אשכנזי אחד, שניים לספרדים ושלושה עשר (13!) לתימנים. אחד לשרעבים, אחד לעדנים, אחד לצנענים, אחד לדמארים, אחד לחבאנים וכך הלאה. ומלמד אחד, מה שנקרא מורי. המורי יעיש.

 אל המורי יעיש היו מגיעים מיד לאחר תום הלימודים בבית הספר לעוד שלוש שעות, כמה עשרות ילדים והמורי היה מרביץ בהם, ולא רק תורה. גם ענף חזרן נחשב אז לאמצעי פדגוגי מוכר ומותר. בין הילדים שנאלצו להצטופף בחדר הקטן והמעופש היה גם פלה שלנו.

משחקי הכדורגל נגד הכיתה השנייה היו נקבעים בדרך כלל בהפסקה הגדולה. עם תום הלימודים היינו יורדים היישר למגרש. לא נדרשו סימונים מיוחדים, לא תלבושות, ממילא הכרנו היטב זה את זה, ונעליים היו המלצה. חלק מהשחקנים העדיפו לשחק יחפים.

הבעיה שחזרה על עצמה נגעה ישירות לפלה. נכון יותר, למחויבותו לתלמוד התורה. בשעה שכולנו ירדנו למגרש, פלה הלך למורי ובלי פלה, השאלה היא רק בכמה נפסיד.

אמרתי קודם שנדרש אחד משני דברים כדי להשתתף במשחק במסגרת רשמית. אמרתי, אבל לא פרטתי.  ובכן, היית צריך להיות טוב בכדורגל, בדרך כלל זה הספיק, אבל אם לא, היית צריך שיהיה לך, לכל הפחות, משהו שיכול להשתלב במאמצים למען השגת המטרה, הניצחון על הכיתה השנייה.

בכדורגל לא הייתי ממש טוב. לא רע, אבל היו טובים ממני וגם בשכונה יכולים לשחק במסגרת רשמית מקסימום אחד עשר. שולבתי פה ושם, אבל הייתי רחוק מלהיות אופציה רצינית. לעומת זאת, ידעתי לעשות פרצופים. מן שחקן שכזה. גם בהצגות בית הספר. עד היום זוכרים בשכונה את הסצנה בה אני נגרר לבוש סמרטוטים אחרי אמי בהצגה, אופירה גלוסקא, ששרה את "העיירה בוערת".

התפקיד שלי במערך הקבוצה, אם כן, היה לדאוג לכך שפלה יגיע למשחק. זה היה הערך המוסף שלי. ועשיתי אותו טוב לעזאזל.

לחדר של המורי יעיש הייתה דלת אחת וחלון אחד צר ומסורג. מי שרצה לצאת ולהיכנס צריך היה לעבור בדלת הקרובה מאוד למקום מושבו של המורי. הסיכוי לצאת משם ללא אישורו דמה לסיכוי לצאת רעב מארוחת שישי של אימא יהודיה. כדי לאפשר לפלה שלנו הסתלקות מהירה, נדרשו תחכום ואומץ רב ואת אלה אני הבאתי.

הילדים אצל המורי ישבו על ספסלי עץ שניצבו בשורות לאורך הקירות ובאמצע. הצפיפות שם הייתה רבה. המורי יעיש עמד מול הילדים שהיו רכונים על ספרי התורה הקטנים, כשהם מזמרים בקול ובקצב: "אלף בקומוץ אה, בית בקומוץ בה, ג'ימל בקומוץ ג'ה…" כשהם מושכים את ההברה האחרונה ומקפיצים אותה לקראת סיום בפלצט עדין. וכך הלאה, מאות לאות ומקמץ לציירה וחיריק וסגול ומפרשה לפרשה, וחוזר חלילה. ובינתיים הקבוצות על המגרש עוסקות בחימום.

ובעוד הילדים עסוקים בתלמודם, הופעתי אני בדלת הכניסה. כבר מלכתחילה ניתן היה להבחין שאני לא שייך. מה לילד אשכנזי בחדר של המורי יעיש. כמובן שמשכתי תשומת לב שהלכה וגברה מרגע כשהצטרפתי בקולי קולות לשירה ועוד הוספתי מבחר העוויות ותנועות ריקוד נלעגות. האמיצים בקרב הילדים שהעזו לצחוק, חטפו על המקום את נחת זרועו של המורי. עוד זה חוטף ממקל החזרן, ואחר פורץ בצחוק גדול וכך נסחפים כולם בשאגות צחוק והמהומה רבה.

המורי מבין שתהילתו וישועתו יבואו רק אם יטפל באופן נחרץ במוז'יק הניצב מחוץ לדלת ומשבש את הסדר, והוא פונה אלי כשהוא שואג: "לך לג'הנום יא ג'ולם בלי סורה" (לך לגהינום גולם בלי צורה) ובין הצלפה אחת לשנייה של מטה החזרן על גבות הילדים הצוחקים, הוא מתקדם לעברי במבט רושף ומאיים. הוא מתקדם ואני נסוג לאחור. הוא מגביר צעדיו, אבל איזה סיכוי יש למורי קשיש אל מול ילד צעיר, חדור תחושת שליחות הניצב איתן אל מול האתגר הגדול להפוך לגורם משמעותי בניצחון על השנייה.

וכשהמורי מתקדם ואני נסוג, אנחנו מתרחקים מהחדר, וכשכל תשומת ליבו מרוכזת בי, חומק לו פלה בשקט בשקט מאחורי גבו אל המגרש. שם הוא משליך את תיקו אל השיחים ומתייצב במרכז המגרש. אנחנו צוהלים ובכיתה השנייה מכינים תירוצים. בתחילת המשחק הוא משחק כשידו הימנית מחזיקה בכיפה שעל ראשו למען לא תיגלה פדחתו ואחר כך הוא מסיר אותה ותוחב לכיסו. הוא מהיר כשד והוא שולט בכדור כשלוט המורי יעיש במטה החזרן.

אני חושב שניצחנו. בטח ניצחנו.

***

הסיפור הזה חזר על עצמו מספר פעמים עד שלא היה בו צורך עוד. בכיתה ו' החליטו הוריו של פלה להעביר אותו בית הספר הדתי נר עציון בשכונה סמוכה. הוא לא היה צריך ללכת יותר למורי, אבל הוא כבר לא היה יכול לשחק איתנו במסגרת הרשמית. תקופה לא קלה עברה עלינו. ההפסדים הגיעו ותכפו וצחוק גדול היה על חשבוננו.

אבל כעבור כמה חודשים חזרנו לנצח שוב. העלייה של שנות השישים הביאה לשכונה משפחות עולים מכל תפוצה אפשרית, בניהם, ציקה (יוחנן) ויידה ויוז'י (יוסי) ליבוביץ' שהגיעו מרומניה. אם אתם בוגרי חיל הים או משטרה צבאית באחד ממחזורי 72', יתכן ונתקלתם בהם, לשניהם הייתה קריירה צבאית מרשימה. אבל אצלנו הם היו הכוכבים החדשים. מהירים, חזקים ויותר מכל, יודעים כדורגל ברמה ובאופן שלא הכרנו מעולם. עד אז מי שהכדור היה ברגלו, המשיך לרוץ איתו עד שנלקח ממנו או נבעט לשער. אצלם ראינו בפעם הראשונה משחק כמו אצל הגדולים, משחק מסירות מתוכנן עם חילופי מקום. תענוג.

אבל זה כבר סיפור אחר. בהזדמנות.

 

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

 

האליבי של ז'וזה
תשובה לדורפן- האנשים שצופים במרוצי סאלון

16 Comments

צור שפי 21 בינואר 2011

בני, בלי קשר לפוסט הזה, בראש רשימת הדיונים בצד מופיע "מי? למה?" אבל לאחר שהגבתי אליו שמתי לב שהתגובות לא מופיעות וכנראה מדובר בפוסט ההכרות הראשון שמשום מה מצא את דרכו למעלה.

שחר 21 בינואר 2011

הפוסטים האחרונים שלך מלאים בנוסטלגיה ורומנטיקה-פשוט תענוג לקרוא אותם

אריאל 21 בינואר 2011

לא היה ולא יהיה כמו כדורגל בשכונה. אני רואה היום ילדים רצים מבית ספר הביתה כדי להתחבר לפייסבוק ובא לי לבכות. אין להם מושג מה הם מפסידים

אמיר בן דוד 22 בינואר 2011

יופי של סיפור….

בני תבורי 22 בינואר 2011

אמיר,
אני מנסה להתאפס, התארחת פעם אצלי בתכנית ברדיו?

בני תבורי 22 בינואר 2011

אריאל,
גם בקיבוץ הצעירים נטשו כליל את הכדורגל. הם פשוט לא מספיק אוהבים את המשחק הזה. לעומת זאת הם שדים בגיטאר הירו.

דניאל 22 בינואר 2011

בני, תענוג.

אני משחק, במסגרת רשמית של יום שישי בצהריים , עם אותם אנשים, פחות או יותר, כבר 13 שנה. איזה כיף זה. היבול שלי היום – 2 שערים ושני בישולים, ושער נקי בשני משחקים כשוער – כולל פנדלים!

הופ 22 בינואר 2011

רגע רגע רגע… אין סיכוי שאברהם רצון הזה התפרסם אחר כך בשם "אבי", נכון?

ניטשה 22 בינואר 2011

הופ אתה מגלה בורות :) אבי רצון שמו המלא הוא לא פחות מאביצהל.

הופ 22 בינואר 2011

ניטשה, נכון, אני בוש. אגב שמעתי וקראתי כל כך הרבה עליך, מצחיק שאנחנו נפגשים פה. עולם קטן.

בני תבורי 22 בינואר 2011

Hell No!!!

סימנטוב 22 בינואר 2011

ון ניסטלרוי סיפר פעם הגול שכבש שהכי ריגש אותו היה כשהיה נער, ללא ספק החוויות מהשנים ההם גדולות תמיד.
תענוג

אור שחולם להיות אלבס 22 בינואר 2011

טיקי טאקה מישהו אמר? :)

איציק אלפסי 23 בינואר 2011

תענוג, בני. כרגיל.
אהבתי את "עד אז מי שהכדור היה ברגלו, המשיך לרוץ איתו עד שנלקח ממנו או נבעט לשער" – גם אני עד גיל מבוגר למדי הייתי משוכנע זה הכדורגל ואין בלתו, עד שיום אחד שיחקתי עם חבר'ה שלא הכרתי מבית-הספר החילוני של השכונה (אני למתי בממלכתי-דתי) ומישהו מהם צעק לי כל הזמן "תפתח!, תפתח!" ולא הבנתי מה הוא רוצה ממני לעזאזל…

בדיחי יהודה 6 בנובמבר 2016

תענוג לקרוא נוסטלגיה מימים שנעלמו ואינם.
אני הייתי בן ארבע שנים והזכרונות הראשונים שלי הם הפלאפל המיוחד של אבי ומורי יששכר בדיחי ז"ל.
אחותי היפה רינה היא אמא וסבתא לצאצאצים רבים ויפים וגם זכיתי לשחק באותו מגרש ימים ושבתות רבים.פלה התחזק מאד מבחינה דתית וגם הוא אבא וסבא לצאצאים חרדים רבים.
אינני מכיר אותך בני אך זכיתי להכיר את דב תבורי ז"ל מקרוב כמנה"ח של אגודת קרית אלון.
אחד האנשים הישרים והמקסימים שהכרתי מעודי.

Comments closed