אירופה, בחיי אירופה (גרסת פתח תקוה)

.

.

.

.

.

.

.

שבת יפה. היה קר והשמש הייתה חלקית ונולדה לי אחיינית ולאחותה יש יום הולדת ובסוף מצאנו עצמנו סביב המנגל.

פשוט. בלי יומרות מיותרות. קצת קבאב, קצת המבורגר, קצת סלטים. פשוט לעיכול, פשוט להכנה. אכלנו וגרגרנו בשמש וגילי אמר שהוא נוסע.

לאן?

לראש הזהב.

מה קרה?

הפועל נגד רמת השרון.

איפה?

אם אני נוסע לראש הזהב, אז איפה?

אה. אתה נוסע?

אמרתי לך. כן.

אני בא איתך.

טוב.

נסענו. עוד לא הייתי בראש הזהב והגיע הזמן. גם אין מתח כי בניגוד לשאר הקבוצות בליגה, הפועל פ"ת יודעת בדיוק היכן תהיה בשנה הבאה. גם המאמן שלה יודע איפה יהיה בשנה הבאה.

בדרך אספנו את רותם, האחיין שלי. בן תשע ונוסע בפעם הראשונה לכדורגל. הוא כבר עם חולצה של הפועל מעידן רובן עטר, עם תנובה על הבטן, שנהייתה קטנה על גילי. באצטדיון הוא קיבל גם צעיף. בדרך סיכמנו שאנחנו אוהדים בגישה חיובית. זה מה יש ועם זה נרד ליגה.

הגענו. בחיי שהתרגשתי. כמו באאורופה. אצטדיון יפה, מריח חדש. דשא כמו בסרטים, רואים מצוין מכל מקום, קופות כמו בפילהרמונית, בתי שימוש כמו בכנסת, מאוד נקי. אוכל על הפנים ויקר כאילו שמים שם קוויאר באלוגה בלחמניות.

שלושים שקל כרטיס. ארבעים שקל צעיף. שמונה עשר שקל נקניקיה בגודל בוטן בלחמנייה בגודל זהה. הגרעינים בעשר שקל נראים כאילו כבר אכלו אותם.

בערך אלף איש במזרחי, שמה יושבים אוהדי הבית. באמצע, בערך מאתיים עם תופים ודגלים ומנצח. מסביב להם, מזדמנים כמוני. בעלי המנויים והמוזמנים יושבים בתא הכבוד במערבי, ומסביבם, אוהדי החוץ. היו בערך מאה.

*

מאחורי השער הצפוני, לוח תוצאות חשמלי גדול וראוי. כזה שכתוב עליו הפועל "מאן" פתח תקווה – הפועל "ניר" רמת השרון. לא מקומיים – אורחים, על קרטון. על הלוח רצו פרסומות ופעם בדקה, הופיע המשפט: מאיר שמיר – מחכים לך, חזור הביתה.

בקצה העליון של המערבי, לכל אורכו, יש חלונות גדולים ומאחוריהם, תאי הצפייה הפרטיים. פיפ שואו במאה וחמישים אלף שקל לעונה.

רק אחד מהם, זה שהכי בצד שמאל במבט מהמזרחי, היה מואר ומאיר שמיר ישב שם. מבטח שמיר אחזקות קנתה. מבטח שמיר היא חברה שמאיר שמיר הוא המנכ"ל שלה, דירקטור בה ובעלים של כשליש ממנה.

אז הוא יושב בתא באצטדיון ראש הזהב, כשמולו אלף איש ומתחתיו מאה, והוא לבד בתא הסגור.

לידינו ביציע התלקחו דיונים. חלק מהאוהדים מצדדים בשובו, חלק מתנגדים. המצדדים טוענים שבלעדיו אין לקבוצה עתיד. אני טוען שבגללו אין לקבוצה עתיד. זו אינה סתם סמנטיקה, זו תסמונת האישה המוכה.

אני לא רוצה לטרחן לכם שוב את מעלליו של שמיר מהיום הראשון בו נעץ את מלתעותיו בקבוצה עד ליום בו היא נמצאת תחת הליך פירוק במצוות בית דין, ללא בעלים, בדרך לליגה השנייה. אני גם לא רוצה להיכנס לעומקו של הדיון בין האוהדים. אני רק מתקשה להימנע, ברגעים כאלה, מלחשוב על ההבדלים בין שמיר ליענק'לה שחר כבעלים של קבוצה.

בקצרה: שחר בא לחיפה כמו בעל לאישה חוקית. הוא משקיע ומטפח את המשפחה. מטבע הדברים, לצד שנים יפות, יש גם שנים מחורבנות, אבל ככה זה בחיים בכלל ובזוגיות בפרט.

שמיר בא לפ"ת כמו שבאים לזונה. צריך לשלם, אחרת אין שירות, אבל לא צריך להשקיע. להיפך. להוציא כמה שפחות ולקבל כמה שיותר. בסוף זה גם נגמר כמו חפוז במושב האחורי.

אבל בניגוד ללקוח, הממהר לרכוס את מכנסיו ולהסתלק מן המקום, שמיר חוזר אליו כאילו כלום לא קרה. איש העסקים הקר, מגיע לצפות בעסק הכושל והמתרסק שלו. כמו נירון ברומא הבוערת.

*

המשחק מעפן כמו שמשחק בין יורדת בטוחה לנשארת בע"מ צפוי להיות. סגלי שתי הקבוצות אינם משופעים בשחקנים שיזכו לחוזה בקבוצות טובות יותר, למעט שני השוערים. הפנדל שלוזון מכניס עושה לנו שמח לארבע דקות. אחר כך דגו עושה תיקו מטעות של ההגנה הנוכחת נפקדת שלנו. במרבית שלבי המשחק פ"ת דווקא לוחצים יותר. קטעים איתם. צרפתי פצוע, ובלעדיו אין להם אף שחקן שמסוגל לעשות משהו. שלוש ארבע מתפרצות של ארבעה נגד שניים, מסתיימות באופן זהה, כשלון טוטאלי. מישהו תבלבל, מישהו נופל, מישהו לא יודע לבעוט. ככה נגמר המשחק. באסה.

בדרך הביתה קיטרנו, עד ששמענו על מואמבה. חזרנו לפרופורציות.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url