בגבעת התחמו-או-שת

הילדים, עוטי חול וחגור וכבדי נעליים, מגיחים מבעד לעצים, מדלגים מעל תעלות הקשר ומתייצבים נרגשים מולנו.

 

טנ דה טנ דה טנ דה טנ דה טנ דה…

("בשתיים, שתיים ושלושים
נכנסנו דרך הטרשים
לשדה האש והמוקשים
של גבעת התחמושת.")

התכנסנו כולנו שם באווירה של פיקניק, הורים חברים וסתם כאלה שאוהבים התרגשויות, לקבל את פני בנינו שמקבלים את סיכת הלוחם.

סיכה יש לו ללוחם בצבא ישראל. סיכה. משהו שאפשר לראות רק מקרוב, שמגלם בתוכו כל כך הרבה.

*

טנ דה טנ דה טנ דה טנ דה טנ דה…

("מול בונקרים מבוצרים
ומרגמות מאה עשרים
מאה וכמה בחורים
על גבעת התחמושת.")

בצהרי יום. חום אימים. השמש קופחת ואין ענן שיושיע. גם לחות לא ירושלמית בעליל. ההורים עם שלטים וחולצות ברכה, צידניות עם אבטיחים, מעמולים וקולה. הילדים, עוטי חול וחגור וכבדי נעליים, מגיחים מבעד לעצים, מדלגים מעל תעלות הקשר ומתייצבים נרגשים מולנו. בשלשות.

*

טנ דה טנ דה טנ דה טנ דה טנ דה…

("עמוד השחר עוד לא קם
חצי פלוגה שכבה בדם
אך אנו כבר היינו שם
בגבעת התחמושת.")

המפקד הלא בכיר בכובע קצינים קדום, מקדם את הבכיר ממנו. הבכיר, בכומתה דווקא, מדבר יפה. לא מתלהם. מודע לזמנים. בקול רך ונטול צבאיות הוא מזכיר מחויבות, נטילת אחריות, התבגרות, שותפות בנשיאה בעול. אפילו פעם אחת לא סגר מילה ב "נו". לא עמינו, לא ארצנו, לא רוצים להשמידנו. מזכיר את הקרב הנורא שם, לפני ארבעים וחמש שנים, שגבה מוות לרוב. שלנו ושלהם, הוא מציין.

*

טנ דה טנ דה טנ דה טנ דה טנ דה…

("ואיש אי אנה לא שאל
מי שהלך ראשון נפל
צריך היה הרבה מזל
על גבעת התחמושת.")

הילדים מביטים בו. אני מביט בילד שלי ונוזל לי הלב. את הדמעות אני מחביא מאחורי ריי באן ומצלמה. לכולם שם בטח נוזל הלב מהילד הפרטי שלהם. איך אפשר שלא? שמונה עשרה שנים מצטמקות לרצף זיכרונות מהשן הראשונה, מהמילה הראשונה, מהצעד הראשון. ופתאום, הם מטלטלים רובה ומגיבים לפקודות. מציגים, מדגלים, מקשיבים בקשב רב לדברי המפקד, שרים את ההמנון, על כל מילותיו בכוונה מלאה.

*

טנ דה טנ דה טנ דה טנ דה טנ דה…

("אולי היינו אריות
אך מי שעוד רצה לחיות
אסור היה לו להיות
על גבעת התחמושת.")

מתי הם נהיו כאלה רציניים, בוגרים. מתי אני נהייתי ההיפך. הם נראים נכון. מבינים את גודל הרגע. את האחריות. אני לא מבין למה הם לא יכולים להיות עכשיו בים. במאצ'ו פיצ'ו. באוניברסיטה. כן כן, גם אני הייתי כמותם, אבל בזבזנו מאז כמה עשרות שנים.

*

טנ דה טנ דה טנ דה טנ דה טנ דה…

("עשן עלה מן הגבעה
השמש במזרח גבהה
חזרנו אל העיר שבעה
מגבעת התחמושת.")

רעם התופים וצלילי החצוצרה נדמו. האישיות הבכירה עזבה. הקהל מתבקש. רצים לחבק אותו. רגע, הוא אומר ופונה להתחבק עם החברים. דבר איתי אחי. מחר אחי. שמור על עצמך אחי.

הוא לא רעב. שותה קולה, מכרסם קצת אבטיח. רוצה הביתה. מחר הוא כבר חוזר לאנשהו.

*

טנ דה טנ דה טנ דה טנ דה טנ דה…

("חזרנו אל העיר שבעה
עשן עלה מן הגבעה
השמש במזרח גבהה
על גבעת התחמושת.")

עכשיו מתרוקן שם. נשארות תעלות הקשר, נשארים הדגלים, נשארים הסיפורים הכואבים של המקום הזה. מקפלים את הרמקולים, אוספים את כיסאות הפלסטיק. הילדים עם נשק וצ'ימידן נמוגים למכוניות המשפחתיות. נגמר הפיקניק. חוזרים למציאות.

*

טנ דה טנ דה טנ דה טנ דה טנ דה…

בגבעת-התחמו-או-שת.

*

טנ דה טנ דה טנ דה טנ דה טנ דה…

מאוחר יותר בלילה, אני בכורסא. משתיק את הטלביזיה עד הסוף. לא יכול לסבול את הצרחות של השדרן ולא את הזיוניי שכל של הפרשן. רואה את האדום של ספרד והלבן של פורטוגל עולים למגרש. הם עומדים בשורות ושרים את ההמנונים. את כל המילים. בכוונה מלאה.

השופט שורק. נרדמתי. אפילו לא ראיתי את רונאלדו לא בועט.

ביג פאקינג דיל.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

פשוט
חידון מספר 296. סיכום היורו

44 Comments

rtz 29 ביוני 2012

אני בדעה שאין דבר כזה ביג פאקינג דיל, הכל תלוי בסיטואציה, היום בשבילך היורו זניח בשביל אחר זה החיים, כבר אמרו חכמים שהכל יחסי.
צנחן חדש במשפחה ? איזהשהן נקודות זכות לספרד בעקבות הנסיבות ?

בני תבורי 29 ביוני 2012

rtz,
צודק, הכל יחסי. תותחן. סורי, הפעם אני עם איטליה.

בלינדר 29 ביוני 2012

הלייק שלי הוא כפול – גם לך על הפוסט וגם לרורי על השיר.

בני תבורי 29 ביוני 2012

:)

באבא ימים 29 ביוני 2012

הסיפור מתחבר לי בכמה רמות. ראשית – גם אני עשיתי את המסע הזה. שנית – לימים גרתי ברמות אשכול ממש מול גבעת התחמושת, בימי שישי אחה"צ, היינו מטיילים בשבילים למרגלות המתחם עם בתי התינוקת ושותים בריזר.

ואחרון חביב – אין כמו המקצב של גבעת התחמושת כדי להרדים תינוק סורר. זה עבד כל כך טוב עד שזה הפך למטבע לשון. במשפחה שלי במקום לומר "קח אותה בידים ותנסה להרדים אותה" אומרים "תעשה לה גבעת התחמושת".

בני תבורי 29 ביוני 2012

"תעשה לה גבעת התחמושת", נשמע כמו רפליקה מ BBQ בבריכה של טוני וכרמלה.

מונטי פייטון 1 ביולי 2012

:)

שלו 29 ביוני 2012

בני,
אלו שני עולמות נפרדים המציאות והמציאות המדומה.
קרה לי יום אחד בזמן הגלות ברומא שנפל לי האסימון (מותר עוד שהשתמש בביטוי כזה, נכון?) שלמרות שחשבתי שהחיים שלנו בישראל הם המציאות, בעוד שאלו מאירופה חיים במציאות מדומה. אני זה שטועה.
טעות מרה.
אנשים "נורמליים" מסיימים תיכון וממשיכים להיות ילדים באוניברסיטה.
הם סוגרים באוגוסט את הבסטה ויוצאים לחודש חופש.
בחורף הם נוסעים לעשות סקי, וכל הרגשות הלאומיים שלהם (או האנטי לאומיים) נשארים במחוזות הכדורגל (או הראגבי או כל סוג של ספורט אחר).
אני לא יודע איך מגייסים בן ושומרים על שפיות.
אין לי מושג איך ההורים שלי עברו את זה שלוש פעמים.
איך הם ישנו 12 שנה בסדיר + קבע שלנו.
איך ישנו במלחמה האחרונה כשלושתנו היינו פה ושם.
היום כאב אני מבין את זה הרבה פחות.
ועדיין זה הנתיב שחיינו צועדים בהם.
צריך את הכדורגל כדי לשחרר דמעה באמצע 0-0 משעמם של ספרד – פורטוגל, ולשמוח בניצחון בני האור (איטליה) על בני החושך (גרמניה).
וצריך לזכור שזה סה"כ כדורגל על כל הטוב והרע.

בני תבורי 29 ביוני 2012

נפלא!
ככה אנחנו חיים במאניה דיפרסיה כל אחד עם העוצמות שלו. מסתבר שלא רק הגוף מתמרד ככל שהגיל מתקדם, זו גם התודעה שנשחקת והשיירים מתקשים לעמוד במעמסה הרגשית. פעם הייתי אוכל טקסים כאלה בלי מלח. היום זה אחרת.
בהחלט פורצה איטליה. לגבי הגרמנים, אנימניח שאילו היו עולים לגמר, היינו מוצאים כאן אוהדים במאות.

DANIELLE FOXXX 1 ביולי 2012

זו הנורמאליות של רק חלק אחד של העולם.
ברוב העולם, הנורמאליות היא של עבודה קשה 7 ימים בשבוע, של עוני, של רעב, מחלות, בצורת, מלחמות וחיים קשים.
ברוב העולם, אנשים רק חולמים על חייו של אזרח ממוצע קשה יום בישראל.

ארבם 29 ביוני 2012

אני יודע שנהוג לפרגן בדה-באזר אבל צר לי – הפוסט הזה מיותר.
לכל אחד יש חיים חוץ מכדורגל – אבל עם כל הכבוד זו לא סיבה לכתוב על זה (מלבד בבלוג האישי או ביומן) בעיקר כי זה לא באמת מעניין. אז היית בגבעת התחמושת והיה טקס וחיילים מתו שם לפני 40 שנה וזה יותר חשוב מכדורגל (כל הכבוד).
לא מעניין.

שלו 29 ביוני 2012

למה? למה להרוס?
האיש כותב מקסים, הוא אחד משלנו הוא נותן זווית ראיה מיוחדת על החיים.
הוא כל כך כיף.
לא מבין למה חייבים להרוס ולאתגר כל אחד בכל מקום.
בני, תמשיך תמשיך.

בני תבורי 29 ביוני 2012

זה לא סיבה, זו זכות. לי יש סיבה לשתף, לך יש סיבה למחות. זכותינו.

D! בארץ הקודש 29 ביוני 2012

בני תגובה נהדרת.
אני זוכר שפעם (לפני איזה חודש) זה היה מקום שבו מגוון של כותבים כתבו מה שבא להם ומי שרצה הגיב או התווכח או התנצח. והיה נעים.

איתן בקרמן 29 ביוני 2012

חלאס, מספיק להספיד. ההבדל בין "לפני חודש" לעכשיו בפוסט הזה הוא בדיוק תגובה אחת של מישהו שעדיין לא מבין לגמרי מה זה בלוג… הכוונה שלך הכי טובה אבל לא מועילה בכלום.

D! בארץ הקודש 29 ביוני 2012

איתן,
אמנם הגבתי פה בפוסט אבל כיוונתי לכלל האתר.
ועם זאת אני מוצא את התגובה שלך נכונה ואני מתנצר.

Yavor 29 ביוני 2012

זה בסדר, אין צורך להתנצר…

תומר חרוב 30 ביוני 2012

ועוד בארץ הקודש.

אריק 29 ביוני 2012

לא יודע מי אתה ומאיפה באת. רק דבר אחד רציתי להגיד – עד בני. זה לא מקובל, לא רוצה אל תקרא. בן אדם כותב משהו אישי, לא טור דעה על רונאלדו ווינר או לוזר. לך תוציא את הרוע לב שלך בטוקבק ב-YNET

יוסי מזרחי 1 ביולי 2012

ואני מחזק את אריק.

איתן בקרמן 29 ביוני 2012

בתור איתן, כמו ההוא שלא היסס לרגע, ובן למשפחה צבאית, די גדלתי בידיעה שגם אני אצטרך להתפוצץ לתוך איזה ירי אויב.

אחר כך למדתי שהקרב הזה היה מיותר. אפשר היה להפציץ וכל זה.

אחר כך למדתי מה עושים למשפחות הערביות שגרות שם כל כך הרבה שנים.

אחר כך היתה לי חברה שגם היא משפחה שכולה, אז היינו מורידים בקבוק טקילה ועפים על התקליט של השיר הזה. אחר כך היא מתה.

אחר כך גיליתי שהמשתתפים בקליפ "גבעת התחמושת" הם החיילים שעברו את התופת הזאת, שזומנו מחדש כמה שבועות אחרי המלחמה כדי לביים את הקרב. אותם אנשים, חוץ מאלה שמתו או נהיו נכים.

ובכל זאת כמובן שזה עדיין מרגש. מה שנקרא קארמה.

זאת התשובה ל"איפה נורמלי". הקארמה שלנו, לאן שלא נלך, היא להיות ישראלים. וואט טו דו. לרע ולטוב.

בני, כתבת את זה מצוין, אמיתי, מרגש אבל בלי ללחוץ בכוח. יצא נקי מאוד.

בני תבורי 29 ביוני 2012

תודה.

הגולנצ'יק 2 ביולי 2012

אהבתי את התגובה, לא את הקביעה "הקרב היה מיותר, אפשר היה להפציץ וכל זה".
מעולם, בכל ההיסטוריה, עוד לא נכבש מקום על ידי הפצצות מרחוק בלבד ועל אף שייתכן והדבר אפשרי אני די בטוח שגם שום קרב עוד לא הוכרע (אפילו מבלי לכבוש שטח) בעזרת הפצצה בלבד.

ולא הבנתי מה הסיפור מאחורי "מה עושים למשפחות הערביות שגרות שם". תוכל להרחיב ?

יוגב 29 ביוני 2012

פוסט נפלא.
בתור מישהו שנולד במלחמה טראומתית כשאבא שלו בסיני(והטראומה נמשכה שנים רבות בדמות שירים מיותרים על יונים, עלים של זית והבטחות שלא מומשו), ואחרי מספיק לבנון/שטחים ושאר מריעין בישין לא הבנתי את הדיבורים עד שהבן שלי שהוא בן פחות משנתיים התחיל להיות "גבר" קטן. מודה על השוביניזם, עם אחותו הגדולה זה לא קרה לי. מה שעצוב בעיני זה שבניגוד לדור של אבא שלי אני כבר לא מבטיח לו כלום, רק מקווה.

לגבי הקישור לכדורגל, לי יש דווקא זכרונות כדורגל רבים מהשירות הצבאי : הברזה מכיבוי אורות בטירונות לשק"ם כדי לראות את ואן באסטן יקירי מחמיץ פנדל נגד דנמרק, מילאן מביסה את ברסה בטלוויזיה באוהל בצאלים, חזרה מאימון שטח בקורס קצינים לזעקות שמחה של העוברים והשבים שישראל ניצחה את צרפת(חשבנו שחזרנו ליקום מקביל), ישראל מנצחת את פולין באוהל בגוש קטיף, לילות לבנים באימון גדוד ברמה"ג במונדיאל בארה"ב ועוד ועוד. כשאתה מחליט להיות חייל קרבי אתה לוקח בחשבון(אולי) שאתה יכול להקריב את חייך אבל אף אחד לא מספר לך על כל המשחקים שאתה עומד להפסיד בגלל פעילויות צבאיות שוליות.

בני תבורי 29 ביוני 2012

ההחמצה הזאת של ואן באסטן ביעתה רבים מלילותי אחרי אותו משחק, והארבע אפס שבארסה חטפה ממילאן היתה אולי אחת ההשפלות הנוראיות שחוויתי אי פעם כאוהד.

D! בארץ הקודש 29 ביוני 2012

YAVOR
אם אתה לא יכול להתאסלם בחברה מה עוד נותר לך לעשות?

בלינדר 29 ביוני 2012

נשאר להתגייר לצבא, שזה מביא אותנו חזרה לנושא הפוסט

D! בארץ הקודש 29 ביוני 2012

+1

דביר 29 ביוני 2012

נפלא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

עד דמעות!

מאז הגיוס שלו כל פוסט פשוט נפלא בנושא.

תודה!

לך ולו

הופמן 29 ביוני 2012

נהדר אתה בני.

צור שפי 29 ביוני 2012

פוסט מרגש, עובד על הרווח שבין ״שמור על העולם ילד״ ל״להיות עם חופשי בארצנו״. לא הפסדת כלום כשלא ראית את חצי הגמר ההוא. למרות מה שכתבת גם לא ראית ספרדים שרים את ההמנון שלהם בכוונה מלאה. אין מילים להמנון הספרדי. פותר הרבה בעיות הסידור הזה. למרות זאת, אני מת על ״התקווה״.

אריאל גרייזס 29 ביוני 2012

מרגש, בני. אני חושב שהטרגדיה של הדור שלנו היא שההורים שלנו לפחות קיוו שהם לא ייצטרכו לשלוח את הילדים לצבא, לנו את הלוקסוס של להנות מהאשליה הזאת

קורא אדוק 29 ביוני 2012

פשוט מעולה

אפריים 29 ביוני 2012

אני מתחבר לטקסט שלך בכל-כך הרבה רמות.
תודה ושבת שלום.

אורגד רז 29 ביוני 2012

פוסט נפלא כתמיד בני. עשית לי את הסופ"ש.

martzianno 29 ביוני 2012

בלי צחוק – אחד השירים הטובים שנכתבו פה.

חוצמזה, אני גאה לבשר מעל במה מכובדת זו, שהבלוג "קפה דל-מרציאנו", שהיה תחת הקפאה ארוכה, חוזר לפעילות.
והשבוע אנחנו מארחים אחד בני תבורי.
קפצו לבקר!

martzianno 29 ביוני 2012

(רק תלחצו על martzianno למעלה ותגיעו)

איתן בקרמן 30 ביוני 2012

סחתין, יפה מאוד מרציאנו…

martzianno 30 ביוני 2012

תודה בקרמן, כשזה מגיע ממך זאת מחמאה גדולה.

ערן 30 ביוני 2012

נהנתי מאוד לקרוא את הפוסט, נהנתי עוד יותר מהמחשבה על האופן הראוי להגיב.
לא מצאתי אחד כזה, אז אסתפק באמירת תודה.

yavor 30 ביוני 2012

בלינדר,
בימים חמים אלו, אני בכלל הייתי ממיס את דתי.

תומר חרוב 30 ביוני 2012

בני, כרגיל תענוג של שישי שבת איתך.
זה טקסט שאוצר בתוכו כל כך הרבה על החיים שלנו, על החיים שלי. אידיאולוגיה שמתערבבת במשפחתיות ואהבה, שאלות מוסריות, הקיום בארץ הזו. ועם כל האמביוולנטיות שלי לגבי כל הנושאים האלו, אתה כותב את זה בצורה כל כך אמיתית, כל כך נוגעת במציאות שמפרקת מתוכן את הכלים בהם אנחנו בדרך כלל שופטים את העולם.

בני תבורי 30 ביוני 2012

תודה לכולם.

עופר פרוסנר 7 ביולי 2012

אני לא אבא, ואין לי מושג איך זה מרגיש, אבל הצלחת להעביר אלי את זה לגמרי. תודה בני, פוסט נורא יפה.

Comments closed