התותח הקדוש שהטביע את האלטלנה ב 22 ליוני 1948 סימן את הפיכת מדינת ישראל ממדינת כל ארגוניה לממלכה. הוא סימן גם קו אדום שאותו אסור לחצות. במילים אחרות הוא אמר: עד כאן. אנחנו בג'ונגל, ובג'ונגל, החזק קובע את החוקים.
הצנחנית שוריקה ברוורמן הייתה סוג של תותח קדוש. מעשה ההתנדבות שלה, יחד עם עוד שלושים ושישה ישראלים לטובת מאמצי המלחמה בנאצים, הוא ניסוח אחר של עד כאן. היא התגייסה כדי להטות את מאזן הכוחות לטובת צד אחד ולאפשר לו לקבוע את החוקים בג'ונגל.
שישים וחמש שנים מאוחר יותר, באזכרה לחביבה רייך, חברת קיבוץ מענית שנרצחה במסגרת פעילותה באותה קבוצת מתנדבים, שוריקה אמרה שחמישים מיליון איש נספו במלחמת העולם השנייה והעולם לא נעשה מאושר יותר וצריך ללמוד מזה. מלחמות לא מביאות אושר לבני אדם, כך אמרה, אושרו של ילד תלוי בכך שתקציב החינוך יהיה כגודלו של תקציב הביטחון.
*
מאז אין שוריקות ואין תותחים קדושים. למרבה האירוניה שוריקה ברוורמן הלכה לעולמה ביום בו עומדים אלפים מאוהדי בית"ר ירושלים חסרי ישע, ומייחלים לעזרה שתגיע לסייע להם במאבקם נגד מיעוט מופרע ומשולח רסן המשתלט על היקר להם, על הזהות הייחודית שלהם. הם מחכים להתאחדות, לממשלה, למשטרה ובינתיים מאשימים את התקשורת. הם לא נהיים שוריקות, הם לא יורים בתותח קדוש.
יתכן שזה בגלל הטראומה. הרי ידוע שמאז אותו תותח קדוש היסטורי, הימין הישראלי מקדש את החיים ולא מרים יד על אחיו. מצד שני, פרקטית, זה לא עובד.
*
זה לא עובד כי שיתוף הפעולה של המטומטמים היהודים והמטומטמים המוסלמים לעולם ינצח במציאות בה הוא פועל למעשה לבד ונלחם נגד צד נוכח נפקד. כל עוד לא יסומן קו אדום חד משמעי שיגביל את תנועותיו של המיעוט הבעייתי, המציאות לא תשתנה ואף תחזור על עצמה.
מה שישתנה היא התעוזה של המיעוט להמשיך לקבוע ולנהל את סדר היום מסביב לקבוצה. אין בכוחן של שריקות בוז ותג מאיר – יוזמה נפלאה וראויה לחיקוי אבל קצוצת כנפיים במצבים כאלה – להכתיב מציאות חדשה. בג'ונגל הזה, הקטן והעלוב קובע את החוקים.
*
אני יכול לשבת ולהזדעזע ולצקצק בלשוני לנוכח המראות, אבל אני אוהד של הפועל פתח תקווה והצרות שלה מעניינות אותי קצת יותר. לכם, חבריי אוהדי בית"ר, אין את הלוקסוס הזה. אתם במלחמה על הבית, ואם לא תתגייסו, תפסידו את הבית. כלומר, לעולם תישמר זכותכם לעטות צעיף שחור צהוב ולקפץ ביציע, אבל תישלל זכותכם לספר לנו ולדורות הבאים כי אתם אוהדים קבוצה לא רק בגלל הגולים והנקודות שהיא צוברת, אלא גם בגלל המשמעות ההיסטורית, הלאומית והחברתית שלה עבורכם.
כי אין עוד קבוצה בארץ שבאתוס שלה מיוצגים האלטרנטיבה לשלטון וישראל השנייה במלוא מובנן של המילים, כבית"ר ירושלים. הפועל פתח תקווה ומכבי פתח תקווה, עם כל הכבוד, הם הפועלים של תנועת העבודה מול האיכרים של המעמד העליון, אבל בית"ר ירושלים היא מכנה המשותף להרבה יותר מכך.
*
המשפט המקראי "עַד אֲשֶׁר-יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא" (במדבר, פרק י"א פסוק כ'), הוא הקאזוס בלי שלכם, ואם אתם לא מרגישים את זה פשוטו כמשמעו, עברו בבקשה לקרוא פוסט אחר. יש בקרבכם מספיק אנשים אמיצים רודפי שלום שאינם חוששים מעימות צודק, יש בניכם אלפי חיילים נאמנים לדרך היסטורית שלא תרפה ידם מול מי שינסה להכתיב להם מציאות זרא והגיע הזמן לעשות מעשה.
עליכם מוטלת האחריות לעיצוב דרכה ודמותה של בית"ר ירושלים עבורכם ולתפארת הדורות הבאים אחריכם, כבר מהיום הראשון שתיקחו אותם אתכם ליציע.
קחו אחריות, תשתיקו אותם. קבעו אתם את החוקים. תהיו שוריקות, ואם צריך, תירו בתותח קדוש.
ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url
48 Comments
1. אני מניח שהמישפט "הרי ידוע שמאז אותו תותח קדוש היסטורי, הימין הישראלי מקדש את החיים ולא מרים יד על אחיו" נאמר בציניות…
2. אצל המוסלמים זה ממש לא מיעוט. במקומות כמו קהיר או ביירות למשל צריך להיות מאוד מאוד אמיץ בכדי לדבר בגלוי על ישראל כמדינה שיש לה זכות קיום.
שמע, אני כבר 15 שנה לא הלכתי למיגרש כדורגל בארץ (אני מעדיף פעם בשנה לנסוע לחו"ל בשביל הדבר האמיתי). הקללות, הדחיפות, השוטרים והסדרנים שלא איכפת להם מכלום, השחקנים שבמיקרה הטוב לא ממש מתאמצים (ובמיקרה הרע עושים פרובוקציות לקהל) וכו' וכו', אני לא חושב שאני צריך להסביר. ביני לבין הכדורגל הישראלי יש גט כריתות: לא מעניין אותי, לא אכפת לי – שהערסים החוליגנים של בית"ר והפועל ומכבי ומי שזה לא יהיה יאכלו אחד את השני.
ועדיין, כשראיתי את התמונות של ארון הגביעים השרוף של בית"ר זה כאב. ממש.
austaldo
כוונתי למוסלמים של בני סכנין שהגיעו למשחק עם ההתגרויות המיותרות.
בני, פוסט נהדר כרגיל. השאלה כאן היא מה הוא אותו תותח קדוש בו אתה מציע לירות. קל לומר "תשתיקו אותם", השאלה היא איך. נשק הדה לגיטימציה לא עובד – למעשה הוא יורה בכיוון ההפוך.
פאקו,
אין לי תכנית מגירה מפורטת, אבל כשאני נדרש להסביר למישהו שהדמוקרטיה שלו נגמרת איפה שמתחיל האף שלי, אני יודע איך לעשות את זה.
כשהיינו ילדים במערכת החינוך בישראל, ממלכת החשמונאים נלמדה כאיזו הערת שוליים בהיסטוריה של עם ישראל. קצת על אלכסנדר ינאי ועל שלומציון, אבל לא הרבה יותר מזה. בטח שלא על המצב הגיאופוליטי שאיפשר את עלייתה של ממלכת חשמונאי וזה שהביא לנפילתה. ולמה אני כותב את זה? כי אני תוהה אם בעוד 2000 שנה (או 200 לצורך הדיון) ילמדו גם על מדינת ישראל באותו האופן. כהערת שוליים בספרי ההיסטוריה.
אם מסתכלים על הסיפור של בית"ר כעל מיקרוקוסמוס של עם ישראל אפשר לנבא שזה אכן יהיה המצב. אוסף של אנשים שאין כמעט דבר שמחבר אותם, חוץ מהעובדה שהם שונאים אחד את השני. שמאלנים מול ימניים. חילוניים מול דתיים. ותיקים מול עולים חדשים. יהודים מול מוסלמים. מזרחיים מול אשכנזים. פוליטיקאים מול אזרחים. עשירים מול עניים. את אף אחד מהצדדים לא מעניין איך אפשר למצוא דרך משותפת, שלא לדבר על נסיון להבין את הצד השני. כל אחד מהצדדים דואג רק לכך שהוא לא ירגיש שהצד השני הרוויח יותר.
בעולם שמתקדם קדימה, הברדאק בישראל נתפס כארכאי. כמשהו ששייך לעבר וצריך להכיל אותו רק כי הוא בועט וצווח. כמשהו שבמאבק הגדול שמתקיים כיום בעולם בין מייצגי המחר ובין מייצגי האתמול, שייך לאתמול.
Amir A,
אני חושש שאתה צודק, אבל בוא נתפלל יחד שאתה טועה.
טוב.
לצערי, הגרעין הקשה של האוהדים, אלו שאין להם חיים ומגיעים לכל האימונים, מורכב ברובו מ"החברה הטובים". ועדיין, האחריות בראש ובראשונה על ההנהלה שתביא שחקן ערבי לקבוצה ומשם הכל יתקדם בכיוון הרצוי.
גיא, מסכים איתך לגבי האוהדים החוליגנים, בסופו של דבר, לאוהדים השפויים יש גם חיים, עבודה, והם באים להנות מכדורגל ולא להתעמת עם אחרים.
לגבי האחריות, אני לא חושב שהדרך שהצעת תוביל למהפך של ממש, אין מקום להכריח קבוצה להחתים שחקן עפ"י רקע מסוים כפי שאין מקום לפסול אותו. לפי דעתי, בראש ובראשונה האחריות היא על רשויות החוק בישראל שיסלקו את הנגע הבעייתי מיציעי טדי. לאחר מכן יהיה אפשר לתכנן את העתיד בצורה שקולה יותר (בלי בקת"בים שנזרקים לבית וגן), וגם שחקן ערבי יוחתם, לא בגלל שהוא ערבי, בגלל שהוא שחקן טוב. נכון, זה לא קרה עד היום, אבל עם תהליך נכון, זה יקרה.
נדב, תחשוב מה היה קורה אם לא היו מחתימים את ג'קי רובינסון בבייסבול. יש מספיק שחקנים ערבים טובים שראוים לשחק בבית"ר מצד אחד, ומצד שני יש להם מה להרוויח מלשחק שם למרות הקושי. זה הצעד הראשון בריפוי, ברור שלא חזות הכל וגם דוגמא אישית.
גיא,
רוקי השנה, שחקן השנה של הליגה ושש פעמים אול סטאר, זה לא בדיוק שחקן שחור שהביאו לקשט קבוצה לבנה. גם לבית"ר אני לא ממליץ להביא שחקן רק בגלל שהוא ערבי.
בני, בשום מקום לא אמרתי שאני מתכוון לקישוט חו"ח. זה צריך להיות שחקן מוכח שחזק בראש וברור שהוא יצטרך לקבל לא מעט כסף (למשל באדיר אחרי תקופתו במכבי חיפה, טועמה, כן דווקא הוא, לפני שהגיע למכבי פ"ת, מהארן ראדי לפני סכנין, או אם מדברים על שחקן בהווה אולי אחמד סבע למרות שעדיף שיהיה קשר אחורי ולא חלוץ שבאופן טבעי "ישתו לו את הדם" אחרי החמצות). כמו שאמרתי צריך למהלך הזה הרבה אבל הרבה ביצים מצד כל הצדדים.
לא מצליח להסביר לי את זה בני, אבל זה לא מזיז לי, לא הקריאות, אני כבר לא מתרגש (אחרי הבובה לאובארוב, הבטן סופגת הכל) לא מהגזענות, לא משריפת המועדו הדבר ביחיד שגורם לי אי נוחות זה העיסוק התקשורתי הפאטתי, יונית אומרת ועכשיו כולם לצקצק וכולם מצקצקים, יופי. מחר הם ישכחו וקורנפיין שוב יישאר לבד. הלה פמיליה צריכים להיות בשקט שבועיים והעדר ימצא לו מישהו אחר לעמוד מולו ולצקצק ואז הם ימשיכו, וימשיכו שירי השואה וימשיכו לעוף מוטות על מאמנים, כי מה בדיוק הולך להשתנות? הכל יהיה אותו דבר, ושום דבר כבר לא מרגש, אז הקהל של בית"ר ששר לטועמה מחבל ושר מוות לערבים הוא גזעני, וואהו.
מחזק!
גם לא כ"כ ברור למה בני מאשים את האוהדים (אני מתפתה לכתוב "השפויים" אבל מכיוון שאנחנו הרוב יש למתג את ה"קומץ" כ"לא שפויים" בעוד אנחנו אמורים להיקרא האוהדים ללא סייג נוסף) בטוענה שאנחנו מאשימים את התקשורת.
העובדות הן שהתקשורת מעצבת או פלחות משפיעה על דעת הקהל, ועד לפני שבועיים היא הייתה עסוקה בעיקר בלהכפיש את שמנו (הרעוע גם ככה), בניגוד לשאר הגורמים המעורבים שהיו בעיקר אדישים למתרחש.
אם גורם X גרם עוול לא מוצדק לקבוצה מסויימת, עליו מוטלת האחריות לתקן את הנעשה. אבל יש הרבה שממשיכים להאשים או להטיל את מירב האחריות עלינו.
אם זה כ"כ פשוט למה לא כל אותם עיתונאים לא נותנים עצות פרקטיות כיצד להתמודד עם המצב?
בדיוני סלון שהשתתפתי בהם לאחרונה חלק הציעו שנגיע למגרשים ונעודד את הצ'צ'נים ונשתיק את הקומץ. דעה אחרת הייתה שלא נגיע למגרשים כדי שהקבוצה תפגע כלכלית (!) ותהיה חייבת לטפל באותם אנשים ותאסור את כניסתם.
היו עוד מספר הצעות הזויות, אני לא אלאה אתכם בפרטים אבל לא הייתה שום הצעה פרקטית הגיונית שיכולה לבוא מצד האוהדים.
להגג בקלישאות ובאזכור אישיות כזו או אחרת, גם שם אני לא רואה פתרון מועיל או חיזוק לצד הנכון.
הנה גם אני יכול: צריך עיתונאים ואנשי תקשורת טובים יותר, הרי טרומפלדורבן גוריוןחנה סנשהרצליגאל אלון ורבין (הקף את מי שאתה מתחבר אלךיו יותר) בלה בלה בלה.
השתכנעתם?
ירושלמי,
לא מאשים וקלישאות הן חלק מחדוות הכתיבה. היה לי קל יותר לכתוב פוסט שכותרתו זבש"כם אוהדי בית"ר, אבל זה לא אני. 'צטער.
שמעתי ברדיו את הראיון האחרון של שוריקה והיה בו משפט אחד שתפס אותי:
יש לנו פה טונות של גיבורים, אבל אין לנו אפילו גרמים של אומץ, לעשות שלום
שלום עושים עם מי שרוצה לעשות שלום.
רועי, לצורך הדיון. נניח שמחר יתגבשו כל מדינות ערב ומדינות האיסלם, כולל הפלשתינאים ולא יודע מי, ויודיעו שהם מוכנים לשלום עם ישראל על בסיס פתרון של שתי מדינות וללא זכות שיבה. הדרישה היחידה שלהם היא שירושלים העתיקה תהפוך להיות אזור בין לאומי בניהול מועצה שיהיו בה נציגים לכל הדתות. ישראל תסכים? לא תסכים?
לצורך הדיון.
נניח שמחר יתגבשו כל אזרחי ישראל, כולל יוצאי אזרביג'אן ושלזיה עילית, ויסכימו שירושלים העתיקה תהפוך להיות אזור בין לאומי בניהול מועצה שיהיו בה נציגים לכל הדתות. הדרישה היחידה של ישראל תהיה שתי מדינות וללא זכות שיבה. האם מדינות ערב ומדינות האיסלם, כולל הפלשתינאים ולא יודע מי, יסכימו לשלום ? לא יסכימו ?
אני מסכים איתך בהחלט. לא אלו יסכימו ולא אלו יסכימו. בגלל זה המשפט "שלום עושים עם מי שרוצה לעשות איתך שלום" הוא בעייתי כאן. חייבים להודות על האמת שלא הצד הערבי רוצה באמת בשלום ולא הצד היהודי. הבעיה היא שבגלל הגודל, מספר התושבים והיכולת לחיות ברמת חיים נמוכה אם לא אפסית (בין אם מרצון ובין אם לא) למדינות ערב יש אורך נשימה ארוך יותר מאשר לישראל. עכשיו, מה אתה עושה עם זה?
אסף, אני נוטה לחשוב שלא יסכימו אבל האם אין עלינו חובה למצות את הסיכוי הקטן שאולי כן? אנחנו לא חייבים את הניסיון הזה לנו, לילדינו ולדורות הבאים?
לגבי אורך נשימה – אני לא חושב שאתה צודק. נכון, לערבים יש פחות מה להפסיד, אבל העובדות הן שבכל סבבי הלחימה האחרונים, אלו היו הערבים ששיוועו להפסקות אש.
צור, מה ההבדל בין ניסיון להימור ?
באותה מידה היית יכול לרשום "אנחנו לא חייבים את ההימור הזה לנו, לילדינו ולדורות הבאים?"
ועכשיו, גאשר מדובר על הימור אז יש כאלה שילכו על זה ויש כאלה שיתנגדו.
שים לב שככל שלעם בציון היה יותר מה להפסיד כך אורך הנשימה התקצר. ויותר מכך, גם הסולידריות בין האזרחים פחתה. אני מתקשה להאמין שב-48 או ב-73 היית שומע שמחה לאיד מתושבי הדרום על זה שתושבי הצפון/מרכז חוטפים ולהיפך. כושר העמידה של ישראל היום פחות ממה שהוא היה לפני 30-40 שנה, ויש לכך מספר סיבות:
1. לאנשים יש יותר מה להפסיד
2. אין כבר תחושה של ערבות הדדית
3. אנשים מתחילים להפנים שכושר עמידה בפני עצמו הוא לא ערך. הוא צריך לשרת משהו אחר (באנגלית הייתי אומר WELL-BEING ואין לי מילה מתאימה בעברית). הבעיה היא שהפוליטיקאים רוכבים על כושר העמידה ולא עושים מאום מעבר לזה כדי לשפר את חיי האזרחים מפני שזה מספיק כדי להיבחר.
4. TBD.
מה הסיכויים שבאופן שבו הדברים מנוהלים כיום ישראל תהיה מדינה משגשגת עוד 50 שנה? לא הייתי שם על זה את המשכנתא שלי.
זה לא שאורך הנשימה התקצר במלחמות האחרונות, אלא שהמלחמות האחרונות לא היו כאלו שהיוו איום קיומי על מדינת ישראל.
אני בהחלט חושב שאם וכאשר תתקיים מלחמה הגורלית לעצם המשך קיומינו, הישראלים יגלו נחישות, סבלנות ואורך רוח. אני בהחלט מציע לערבים שלא לשגות באשליות בנושא.
המצב הנוכחי הוא הרע במיעוטו, זה לא שיש באמת עם מי לדבר בצד השני. הניסיונות האחרונים איתם נגמרו באיניתפאדות מזוינות וסבבי טילים. לא תמיד צריך לקפוץ בראש ולחשוב שלכל בעיה יש פיתרון מיידי.
אסף, אני לא משוכנע שאתה מבין, אבל כרגע אתה נמצא במלחמה קיומית על עתיד מדינת ישראל.
אסף, יש הבדל ענק בין ניסיון (או סיכון מחושב, תוך לקיחת מקדמי ביטחון) ובין הימור. במחשבה ראשנוה רציתי לכתוב שמי שאיננו מוכן לנסות הוא זה שלוקח את ההימור אבל זה לא נכון, מי שאיננו מוכן לנסות דן אותנו כמעט בוודאות לתסריט הבלהות של המדינה הדו-לאומית שהוא חורבנה של הציונות.
אמיר וצור.
קצת מוזר לי לגלות שאנשים בוגרים ושקולים חושבים שהיפתרון ברווח הקיים בין ה"מלחמה הגורלית" שישראל שרויה בה כדברי אמיר, ו"תסריט הבלהות של מדינה דו-לאומית והשמדת הציונות" כדברי צור, הוא נסיגה מיהודה ושומרון, והפיכת כל ישראל לאיזור מטווח של הפלסטינאיים.
הנה התסריט שלי למקרה של נסיגה:
בירדן יש הפיכה, עבדאללה מודח והפלסטינאיים (80% מהאוכלוסיה הירדנית) מקימים בירדן מדינה פלסטינאית.
ירדן מתאחדת עם פלסטין ויוצרת את פלסטין הגדולה, מעירק במזרח עד מרחק יריקה מכפר סבא במערב.
מדי יום ביומו יש הפגנות של "פליטים" שרוצים לחזור ליפו ורמלה. דעת הקהל העולמית לוחצת לישראל לויתורים בנושא.
נגמרה המדינה הציונית.
הקיצר – לא לכל דבר יש פיתרון, ובינתיים, להישאר ביהודה ושומרון הוא הפיתרון שהינו הרע במיעוטו.
הטענה שלך (אם אני מבין אותה נכון) היא שההחזקה בשטחים היא מה שנותן לנו ביטחון.
הטענה שלי היא שהנזק החברתי שגורמת ההחזקה בשטחים (וליתר דיוק הלגיטימציה שההחזקה הזו נותנת למדינה להתמקד רק בנושאי ביטחון והפקרת המרכיב האזרחי שהוא המרכזי בכל מדינה מתוקנת) הוא גזר דין מוות למדינה. לא היום ולא מחר אבל בעוד 50-100 שנה.
יצביע הקהל ויחליט. ביננו אנחנו מנהלים דו-שיח של חרשים.
השקפתי היא, כי כל עוד אין ערובה לכך שפלסטין הקטנה לא תהפוך לקן טרור איסלאמי ומוצב מזרחי של איראן, במרחק דקותיים מכפ"ס, קל וחומר לגבי פלסטין הגדולה, הרי שהישיבה שלנו בשטחי יהודה ושומרון היא לא רק נדרשת אלא שהינה גם מהמעלה המוסרית הגבוהה ביותר.
אני לא פלסטינאי, אני ישראלי. על כן, עבורי, זכות החיים שלי ושל עמי גוברת על הזכות של עמם להקים ישות או מדינה שתאיים על קיומי.
לגבי מה שיקרה עוד 50 שנה, אין לי מושג. יכול להיות, ואני מקווה שאכן כך יהיה, שניתן יהיה להגיע לשלום עם הפלסטינאיים. יכול להיות שתקום בסופו של דבר מדינה דו-לאומית ואולי יווצרו 2 מדינות. הפיתרון פחות חשוב למעשה, מה שחשוב זה שיהודים לא ירצחו שוב בסיטונות, ושיחיו בשלום וביטחון, במדינה חופשית, בה הם אחראים על גורלם.
על מנת שנתקדם לכיוון הזה, מי שצריך לעבור דרך ארוכה יותר בכל הקשור לשינוי מחשבתי, התנהגותי ותרבותי אלו המוסלמים ככלל והפלסטינאיים בפרט.
אני השתחררתי מפוזת המתנצל על עצם קיומנו ואני בהחלט מציע גם לאחרים לעשות כך.
אסף, בוא קודם ננכה את הלהט הרטורי. אני ממש לא מתנצל על קיומנו כאן וגם לא מזדרז לאפיין את בני הפלוגתא שלי כבוגרים ושקולים תוך שאני נותן להבין שאולי אני מדבר בלשון סגי נהור. נקודה שניה היא שאין לי בטחון בשום דבר ובתוך כך גם אין לי בטחון בכך שהתסריט שאתה מצייר הוא מוטעה. אבל, לדעתי כוחנו הצבאי ושליטתנו הבטחונית הם תנאי הכרחי לקיומנו כאן אבל לא תנאי מספיק. אם נמשיך להיתפס כמי ששולטים בעם אחר תוך שלילת זכויותיו האישיות והלאומיות נאבד מתישהו את הלגיטימציה הבינ"ל וגם בלעדיה לא נוכל להתקיים כאן לאורך זמן. במילים אחרות – הבטחת קיומנו כאן היא משימה שצריכה לעמוד על שתי רגליים, העמידה על רגל אחת, הבטחונית בלבד, היא עבור קיומנו מה שהעמידה על רגל אחת מהווה עבור בן אנוש – מתכון בדוק לחוסר יציבות וסכנת קריסה.
מה עושים? כאמור, אנחנו חייבים להיתפס בעולם כמי שמעוניינים לשים קץ לשליטה בעם אחר ומכבדים את היותו שווה לנו בזכויותיו. מצד שני אסור לנו לוותר על האינטרסים הבטחוניים האמיתיים שלנו הנובעים מהסכנות הקיימות ומתרחישים כמו שגם אתה ציינת. הדרך לעשות את זה היא להתעקש על פירוז המדינה הפלסטינית העתידית וגם על שליטה אפקטיבית של ישראל במעברי הגבול שבין פלסטין וירדן, לפחות לפרק זמן של 20 שנה (שליטה אפקטיבית אין פירושה סיפוח. אתה יכול לקיים נכונות צבאית יעילה בשטח שאינך טוען לריבונות עליו כל עוד זה מוסכם). רצוי גם שהנכונות שלנו לקחת סיכונים תגובה בברית הגנה פורמלית עם ארה"ב ו/או חברות בנאט"ו, ישראל שתתפס בעולם כמדינה שוחרת שלום תוכל להשיג יעדים כאלה. בגדול כנראה שההבדל העיקרי בינינו מתמצה בכך שאתה חושב שהמשך הסטטוס קוו (והזמן) פועלים לטובתנו ואני חושב בדיוק להפך.
אסף, בעיני אתה משול למישהו שיש לו נמק ביד והרופאים ממליצים לו לכרות אותה אחרת סביר שהנמק יתפשט בכל הגוף. הוא מצידו מתנגד ועוד מטיף לרופאים שהוא לא הולך להתנצל על זה שהוא עומד על זכותו המוסרית להיות בעל שתי ידיים.
בעצם ההצעה שלך שאני "אשתחרר מפוזת המתנצל על עצם קיומנו" הבהרת שאתה תקוע בתפיסה המיושנת שלפיה כל מי ששמאלני לא חושב קודם כל על זכות העם היהודי למדינה בטוחה. האמת היא כמובן הפוכה לחלוטין, רק שאתה לא מסוגל לראות שמישהו יטען שצריך לוותר על השטחים כי השליטה בהם פוגעת בעם ישראל יותר מאשר היא מטיבה עמו.
צור ואמיר, דעותינו חלוקות מאוד.
אני לא רואה בהליכה לקראת אויב מוחלש, שבתמורה לויתורים יואיל לתת "שלום" בו מדינת פלסטין תהיה יודן-ריין וישראל מדינת כל אזרחיה, סוג של פיתרון.
בשביל לקבל את השטחים המשוחררים הם יצטרכו לתת הרבה יותר מזה.
בעיני, הטעות של השמאל הישראלי נובעת מכך שהם גם אימצו את הטרמנולוגיה הפלסטינאית (לדוגמא: המילה המופרכת "הכיבוש") וגם המשיכו לתלות את כל הסכסוך הישראלי-פלסטינאי בעלק-כיבוש הזה.
ממי שהביאו עלינו את אסון אוסלו אני מצפה להפקת לקחים וחשיבה קצת יותר עמוקה מ"נצא מהשטחים והכל יהיה סבבה".
נצא מהשטחים ונעביר את כל תקציבי הענק משם לחינוך, בריאות ורווחה ואז יתחיל להיות קצת יותר סבבה.
תשמע.
בפוליטיקה לא נסכים.
אבל אם כבר סבבה:
http://www.youtube.com/watch?v=kfY3TcyQk3I
אסף, לא אמרתי "נצא מהשטחים והכל יהיה סבבה", לצערי בשכונה שלנו הסיכוי ש"הכל יהיה סבבה" קטן מאוד. אני חוזר ומניח את האצבע על הנקודה המרכזית בראייתי – השאלה אם נמשיך במתווה הנוכחי המצב יישאר אותו הדבר/ישתפר או יהיה יותר גרוע. אני חושב שברור שיהיה יותר גרוע.
לצערי (באמת) המלה "כיבוש" איננה מופרכת אלא משקפת מצב אמיתי (ביהודה ושומרון, לא בעזה).
עוד דבר אסף, אני לא חושב שפלסטין צריכה להיות יודנ-ריין ושישראל צריכה להיות מדינת כל אזרחיה. אם יהודי רוצה להיות אזרח פלסטין ולהצביע לפרלמנט הפלסטיני זה לא צריך להפריע לאף אחד. אני גם נגד הגדרת ישראל כמדינת כל אזרחיה אלא כמדינת הלאום של העם היהודי, מה שאומר שללא יהודים יהיו כאן זכויות (וחובות) אזרחיות שוות ומלאות (כולל כמובן הזכות לבחור ולהבחר לכל תפקיד) אבל לא זכויות לאומיות. אגב, אני לגמרי תומך במסגרת הניסיון לייצר כאן שתי מדינות, לאפשר חילופי שטחים מאוכלסים באופן שתושבי המשולש (למשל) יהפכו מישראלים לפלסטינים בלי שייצטרכו כמובן לעזוב את בתיהם ומבלי שייאבדו את מקומות עבודתם. העובדה שעל הרעיון הזה חתום ליברמן לא פוסלת אותו אוטומטית, צריך קצת לחרוג מהשטאנצים של שמאל-ימין.
רועי,
ולחם קונים כשרעבים.
אני לא מבין איך אחרי יותר מ-70 שנים, עדיין מסרבים לדבר באופן ביקורתי על הצנחנים? משימת התאבדות בלי שום סיכוי לרווח ממשי, סתם כדי שהישוב ירגיש שהם "פעלו" נגד הנאצים.
מה השתנה מאז? הציבור הישראלי מוכן עדיין להקריב את ילדיו בשביל אתוסים. זוכר את הנגמ"ש שהתפוצץ בציר פילדלפי לפני כמה שנים ואת החיילים שנשלחו לאסוף מהחול את שארי הגופות, תוך כדי שהם סיגנו את חייהם וחייל שאבטח אותם אף נהרג. התמונה הזו נחשבת לסמל לחוסן הלאומי ולערבות, אני חושב שאפילו יאיר לפיד כתב על כמה זה מדהים ומרגש או ווטאבר. אפילו אביו של החייל ההרוג אמר שהוא גאה בבנו ואיש לא שאל האם המחיר היה שווה את זה? האם שווה להקריב חיי אדם בשביל חלקי גופה?
עם ישראל עדיין במצדה והרומאים מסביב.
תומר, אני זוכר את הטור הזה של לפיד. הוא כתב בדיוק ההיפך. הוא כתב ברוח הדברים שאתה כותב.
אתוס שמתוס…
החיילים שזחלו על ציר פילדלפי היו בקורס מ"כים שהוקפץ לעזה אחרי פיצוץ הנגמ"ש.
אני הייתי אז חייל לפני שחרור. בדיוק התחילו אז לדבר על סירוב פוליטי לפינוי יישובים וסירוב שירות מטעמי מצפון. בשיחה שגרתית עם המג"ד הודעתי לו בצורה הפשוטה ביותר שיש פקודה אחת חוקית בהחלט שאני מודיע לו מראש שאסרב לבצע – לחפש חלקי גופות של חברים שלי תוך כדי סיכון חיים ברור.
התמונה של החיילים זוחלים בחול ב"יישור קו" ומחפשים קרעי עור ושברי איברים היא ההמחשה הכי טובה לאובדן הדרך של המדינה שבשם עקרונות דתיים מומצאים והזויים מקדשת את המתים ומייתרת את החיים.
אני לא חושב שאפשר לבקר את ההחלטה הזאת. אנחנו מדברים על הנאצים, פאקינג נאצים, שטבחו בבני העם שלך באירופה. גם אם הפעולה היתה סמלית נטו, היא היתה חשובה מאין כמוה.
רק תחשוב אם היא לא היתה קורית, איזה ביקורת היתה על העם היושב בציון שלא התגייס לטובת אחיו הנטבחים באירופה.
בכל מקרה יש ביקורת נגד הישוב. אם הם באמת היו רוצים לעשות משהו הם היו צריכים להצניח אלפי אנשים.
אין תותחים קדושים.
יש תותחים שטובחים יהודים. וערבים.
ועם כל הכבוד וההערכה לשוריקה, יש כאלה שהם בעלי סיפור חיים דומה, ואפילו אותו רזומה, שחושבים פוליטית בדיוק הפוך ממנה.
היה לי סבא כזה.
אסי,
זה לא שוריקה נגד מישהו.
התגובה הייתה למה שאריאל כתב.
חוט שני עובר בין אוהדי בית"ר שרדפו בפרדסי פ"ת אחרי בוריס נורמן לשני הדורות הבאים אחריהם שמכים את עובדי האחזקה הערבים בקניון ומניפים כרזות של דגל שחור.
מרקס טוען שההיסוטוריה חוזרת פעם כטרגדיה ופעם כקומדיה. אצל הגששים (וכמובן אלוני ובנאי) בית"ר היו קודם חומר לקומדיה והיום הם חוזרים כטרגדיה..