בבוקר המשחק התלבטתי קשות בין מוזיאון הביטלס לאנפילד והחלטתי אנפילד. אחרי הכל, זו הסיבה העיקרית לביקור בליברפול.
עליתי על 26 וירדתי ליד אנפילד. הברכיים נזלו לי מהתרגשות וכדי להתייצב נכנסתי לפאב אלברט ליד הקופ ודפקתי פיינט.
אחר כך רכשתי כרטיס לסיור, בינתיים הסתובבתי קצת במוזיאון, רכשתי קצת ממורביליה בחנות הרשמית וכדי להעביר את הזמן עד הסיור נכנסתי שוב לאלברט ודפקתי עוד פיינט.
הסיור עבר די מהר, המדריך הסביר, היפנים צילמו, אבל אני, הראש שלי היה עסוק בסיכויים שהכרטיס שטרם הגיע לקבלה במלון, לא יגיע בזמן, ולכן, מיד כשנסתיים הסיור רצתי לאלברט ושתיתי עוד פיינט כדי להירגע.
*
אחרי הסיור לקחתי דווקא 27 וחזרתי לעיר. שוטטתי קצת ברחובות עד שהגעתי לקאוורן. בשתיים היה אמורה להתחיל הופעת קאוורים (קאוורן – קאוורים, על זה אפילו בראיין אפשטיין לא חשב) ומרוב המתנה נהייתי צמא ושתיתי עוד פיינט.
כשחזרתי למלון נפגשתי לראשונה עם הכרטיס שהגיע בספיישל דליוורי של הדואר של הוד מלכותה. בדקתי באינטרנט היכן אני יושב והסתבר לי שלא יכול להיות יותר אמצע מזה. מרוב שמחה פתחתי את המיני באר ולקחתי בקבוק שלוק של וויסקי.
שעתיים וחצי לפני המשחק ירדתי לקבלה לחכות למונית שלי. פגשתי שם זוג מלונדון שהגיע למשחק. האישה אוהדת ליברפול ובעלה שרוף צ'לסי. ירדנו עליו עד שהגיע המונית וחלקנו נסיעה לאנפילד.
אין הרבה מה לעשות שם לפני המשחק וגם היה קר נורא, אז נכנסנו לאלברט והתחממנו עם פיינט ועוד אחד. אחר כך עמדתי ליד כניסת השחקנים וכשהאוטובוס הגיע צרחתי כמו ילדה בת 14 עד שהסתבר לי שזה האוטובוס של טוטנהם. שלושה סדרנים שזיהו אצלי סימני מצוקה, שכנעו אותי שכדאי שאלך לנוח קצת ביציע. הדלת המסתובבת לא ממש הסבירה לי פנים, אחרי הכל ניסיתי לסובב את הראצ'ט הפוך, אבל בסוף נכנסתי והתמוטטי במקום מושבי.
*
החלק האהוב עלי בשתיית אלכוהול הוא השלב שאני כבר ממש לא מודע לעצמי ולסביבתי ואז באים לי הרעיונות הטובים ביותר. לא החכמים דווקא, אבל יצירתיים. חיפשתי את הזמן הנכון להטביע את חותמי על אנפילד.
השחקנים סיימו את החימום ונעלמו במנהרה לתדרוך אחרון והקהל היה עסוק בכל מה שלא קשור למשחק. או אז קמתי ממקום מושבי, עמדתי זקוף כששתי ידי פרושות לצדדים, ומהגרון יצאה לי צרחת אימים:
אל – איי – וי – אי – אר – פי – דאבל או – אל – ליברפול – אפ – סי.
חזרתי על כך פעמיים.
דממה נשתררה ביציע. אלפי איש הוכו בתדהמה. ארבע שורות מעלי לחשה לינדה משהו לג'ון וזה הנהן בראשו. הילד שישב לידי החל לבכות ואבא שלו מיהר לסוכך עליו מפני. סובבתי ראשי אנה ואנה בניסיון נואל לקושש מעט אמפטיה וכלום. התיישבתי מבויש.
לא חלפו אלא כמה שניות, ומישהו התרומם בקופ וצרח:
אל – איי – וי – אי – אר – פי – דאבל או – אל – ליברפול – אפ – סי.
אלפי אנשים החרו החזיקו אחריו.
אין מסקנה.
55 Comments
נפלא!
געגועי למפצח.
ביג לייק(:
סוף סוף צדיק בסדום
אחת מהסדרות(טופ 5 בעיני) ואחד מהפרקים.
פרק קשה, אכזרי ומבעית וקרלייל עשה אותו מצוין.
פרק שיא בסדרה גדולה. לצערי קרלייל קצת נעלם אחרי עשור נפלא.
או, סוף סוף מישהו ששותף לדעתי. סדרה עצומה
משה,
קרלייל לא נעלם. הוא בנצח. כמו גם קולטריין.
בני,
לגמרי. למרות שאין בה שום פרק קל ולא מבעית.
אריאל.
כשהאנגלים עושים טלוויזיה, הם עושים אותה הכי טוב. קבל המלצה-עמק האושר.
ניצחת באנגלופילויות. להגיד שהטלוויזיה שם יותר טובה בזמן שבערך כל מי שכותב על טלוויזיה באנגליה מבכה את העניין הזה שתור הזהב של הטלוויזיה לא הגיע לחופי הממלכה, זה בהחלט הכי אאנגחופילי עד כה.
אריק,
לנצח באנגלופיליות? מה??
אתה רק צריך זוג עיניים ולהבין מה שאתה רואה.
שהבריטים עשו את החשוד העיקרי והמפצח-זה תור זהב?
אני קלאודיוס? מונו פייתון? המלון של פולטי? דניס פוטר? הבלש המזמר?ועוד ועוד?
הבריטים גורמים לך להרגיש מבוכה מרוב שזה נושם וחי. וכשהם במיטבם, הם הכי טובים.
שרלוק, הנעדר, הנפילה, עמק האושר. וזה רק מהשנה האחרונה. עשה שיעורי בית לפני שאתה מצטט לי רפרנסים אלמוניים רק על מנת לנגח.
ואנגלופיליות נולדה מתוך האיכות והייחוד- לא הפוך.
הם היו מעולים. היום יש שם בעיה. באמת, מדברים על זה הרבה שערוץ 4 כבר לא משקיע בדרמה מקורית מספיק משאבים ועוד סיבות כאלו או אחרות.
האמריקאים נהיו פשוט מעולים בדרמה טלווזיונית עם עריכת פסקול, צילום ועוד שהאנגלים לא מתקרבים אליהם.
העניין שאפילו הסקנדביות הרבה יותר טובות היום בדרמה.
לאמריקאים יש גישה אחרת. זאת טלוויזיה יותר וירטואוזית, זה נכון.
האנגלים אדירים בדיאלוגים.
והסקנדינבים מעולים, אין ספק.
אגב, שרלוק היא סדרה כל כך משוכללת ויצירתית. במיוחד הדיאלוג הלא פוסק עם הספרים של דויל. רק הם יכולים לטפל בהולמס ככה.
מבחינתי לפני שנה בביקור האחרון בממלכה ממש הופתעתי לרעה. פעם באמצע שנות ה90' לפנינה ההורדות והסטרמינג הייתי נשארהממש מאוחר לפעמים במלון לראות טלויזיה. הפעם לא היה כלום. זה ממש היה עצוב. בטוח שהם יחזרו לסורם.
אין פוסט של ליברפול?
יש לי איזה תגובה בקנה.
אריק, אני מציע לתת לך את הסיסמה לעמוד של חדר הנעליים שתוכל להרים שם פוסטים..
הרסו לי תגובה שקשורה לג'רארד והיומלדתת נקווה שברבע…
בשנות השמונים הסדרות האנגליות היו בכמה וכמה רמות מעל האמריקאיות . יואב כתב על כמה מהן והיו עוד לא מעט ( המפקח דלגליש ע״ש המלך .. סתם ) . בניינטיז האמריקאים התחילו לצמצם פערים ואני חושב שיש הסכמה גורפת שהם מובילים כבר למעלה מעשור .
שרלוק גאונית וחבל שיש רק 3 פרקים בכל עונה ( למרות שכל פרק הוא שעה וחצי , זה מרגיש מקסימום חצי שעה ) .
איך קולטריין נהיה האגריד ?!
לקרלייל שמורה זכות גדולה גם על ג׳יימי גרימבל , ללכת עד הסוף ועל מה שהוא עושה בפאב של אוהדי יונייטד ( הקישור שאסף צירף ) .
אריק – אני מקווה שהתגובה תישמר אצלך עד השלושים במאי ואז שתצטרך לעדכן אותה .
מאטיפול,
תודה על האיזכור של המפקח דלגליש. אלו היו ימים(:
אגב,
עמק האושר זה פאקינג וואו. מאסטרפיס של פשטות, סיפור, אנשים.
מתח.
אריק, אני בטוח שאתה תסתדר
רוברט קארלייל גם נהדר ב"פורמולה 51"
http://m.youtube.com/watch?v=QnPpNhDO0Tc
סרט אדיר!
טוב אם אתה ברומאת התנהג כרומאי!
כמו שצריך :)
רומא*
גם ברומאת
רומני ;)
מעולה בני, מזכיר לי את הטיול שלי, מקווה שזו לא הפעם האחרונה
לא מובן לי איך לא מוזכר ולו ביקור אחד בשירותים….
:)
גם אני ציפיתי שזה יהיה החותם שהוא ישאיר באנפילד :-)
ידידי המלומד יורם ברוזה, אוהד מושבע ומומחה גדול לאדומים של אנפילד, עשה עימי חסד גדול והג שים את חלומי להגיע להיכל הקודש, לראות את ליברפול מנצחת בגדול ולסיים בשירת ההימנון, לעולם לא תצעדי לבד, ולחוש שוב ושוב בהתרוממות רוח ובדמעות החונקות את גרונך. למעלה מ40 שנה אני צועד עם המלאכים באדום ולאחר דקרתי את הפוסט של בני, אני יודע גם למה
נהדר!
טיימינג זה כל הסיפור :-)
יופי…
אולי גם לי יצא פעם…
מצויין בני.
בהחלט ראוי שהחוג ישלח אותך כל שנתיים לספק לנו מהדורות שכאלו.
כל שנתיים ?!
בטורים שלו ובתוצאה שהוא הביא , בני קנה לעצמו נסיעה כל שנה .
טוב, לחוג אין כסף לכל שנה
שנה דה-באזר, שנה החוג.
1. בתור מי שהיה בשניהם, עדיף המוזיאון באנפילד, מוזיאון הביטלס קצת סינטטי לטעמי…
2. לך על ההסבר הרווח, כולם אנטישמים (זו גם הסיבה שביבי מונע מסטיבי לקבל את פרס ישראל ).
3. תישאר, תישאר, תישאר (בליברפול ), יוצאים ממך טורים נפלאים ותוצאות לא פחות.
עשית לי חשק לפיינט
אדיר, בני.
גם אם הייתי חושב על הרעיון הגאוני שלך, לא הייתי מצליח לצרוח אותו בזמן-אמת בלי להתבלבל.
גור, תן קרדיט לשמונה פיינטים… (ולעולם אל תכתוב מהנייד תוך כדי נסיעה בטיוב ובלי משקפיים)
ואני חשבתי שטעויות ההקלדה היו בגלל שאריות של הפ(צ)יינטים
אדיר.
ועוד משהו, בתור בחור לא קטן אני יכול להעיד שהמעבר בקרוסלה הוא לא דבר טריוויאלי בכלל.
נ – ה – ד – ר !
חחחחחחחחחחחחחחח
אהבה של ילד, אין על זה
תודה לך בנימין ידידי
גדולתו של אדם נמדדת בהומור העצמי שלו. יצאת גדול.
פוסט ענק בני !.שאני יהיה גדול וקיבוצניק עשיר הגשים גם חלום של "עשרות "שנים .כרגע כל עוד הבריאות תקינה הכסף הולך פעם בשנה על אופניים באלפים /פירנאים ….אגב זה כמעט קרה השנה בביקור של סוונסי בסוף עוד פעם הפירנאים ניצחו ….
פספסתי משהו בקשר למשמעות הצעקה?
ופוסט מעולה, ממש נהניתי לקרוא
תחפש ביוטיוב the cracker – to be somebody
די לאנגלופיליה!
אוהדי ליברפול? אנגלופילים?
נפלא.
מה כרטיס מה?
אני נכנסתי עם הכרטיס חבר מועדון.
נראה לי שיש מחסור בבירות לאחר הביקור שלך.
אוהב את השיר מאוד
בני.. התיאורים שלך כמו להיות שם….
תודה