עוד קצת וזהו

בבוקר המשחק התלבטתי קשות בין מוזיאון הביטלס לאנפילד והחלטתי אנפילד. אחרי הכל, זו הסיבה העיקרית לביקור בליברפול.

עליתי על 26 וירדתי ליד אנפילד. הברכיים נזלו לי מהתרגשות וכדי להתייצב נכנסתי לפאב אלברט ליד הקופ ודפקתי פיינט.

אחר כך רכשתי כרטיס לסיור, בינתיים הסתובבתי קצת במוזיאון, רכשתי קצת ממורביליה בחנות הרשמית וכדי להעביר את הזמן עד הסיור נכנסתי שוב לאלברט ודפקתי עוד פיינט.

הסיור עבר די מהר, המדריך הסביר, היפנים צילמו, אבל אני, הראש שלי היה עסוק בסיכויים שהכרטיס שטרם הגיע לקבלה במלון, לא יגיע בזמן, ולכן, מיד כשנסתיים הסיור רצתי לאלברט ושתיתי עוד פיינט כדי להירגע.

*

אחרי הסיור לקחתי דווקא 27 וחזרתי לעיר. שוטטתי קצת ברחובות עד שהגעתי לקאוורן. בשתיים היה אמורה להתחיל הופעת קאוורים (קאוורן – קאוורים, על זה אפילו בראיין אפשטיין לא חשב) ומרוב המתנה נהייתי צמא ושתיתי עוד פיינט.

כשחזרתי למלון נפגשתי לראשונה עם הכרטיס שהגיע בספיישל דליוורי של הדואר של הוד מלכותה. בדקתי באינטרנט היכן אני יושב והסתבר לי שלא יכול להיות יותר אמצע מזה. מרוב שמחה פתחתי את המיני באר ולקחתי בקבוק שלוק של וויסקי.

שעתיים וחצי לפני המשחק ירדתי לקבלה לחכות למונית שלי. פגשתי שם זוג מלונדון שהגיע למשחק. האישה אוהדת ליברפול ובעלה שרוף צ'לסי. ירדנו עליו עד שהגיע המונית וחלקנו נסיעה לאנפילד.

אין הרבה מה לעשות שם לפני המשחק וגם היה קר נורא, אז נכנסנו לאלברט והתחממנו עם פיינט ועוד אחד. אחר כך עמדתי ליד כניסת השחקנים וכשהאוטובוס הגיע צרחתי כמו ילדה בת 14 עד שהסתבר לי שזה האוטובוס של טוטנהם. שלושה סדרנים שזיהו אצלי סימני מצוקה, שכנעו אותי שכדאי שאלך לנוח קצת ביציע. הדלת המסתובבת לא ממש הסבירה לי פנים, אחרי הכל ניסיתי לסובב את הראצ'ט הפוך, אבל בסוף נכנסתי והתמוטטי במקום מושבי.

*

החלק האהוב עלי בשתיית אלכוהול הוא השלב שאני כבר ממש לא מודע לעצמי ולסביבתי ואז באים לי הרעיונות הטובים ביותר. לא החכמים דווקא, אבל יצירתיים. חיפשתי את הזמן הנכון להטביע את חותמי על אנפילד.

השחקנים סיימו את החימום ונעלמו במנהרה לתדרוך אחרון והקהל היה עסוק בכל מה שלא קשור למשחק. או אז קמתי ממקום מושבי, עמדתי זקוף כששתי ידי פרושות לצדדים, ומהגרון יצאה לי צרחת אימים:

אל – איי – וי – אי – אר – פי – דאבל או – אל – ליברפול – אפ – סי.

חזרתי על כך פעמיים.

דממה נשתררה ביציע. אלפי איש הוכו בתדהמה. ארבע שורות מעלי לחשה לינדה משהו לג'ון וזה הנהן בראשו. הילד שישב לידי החל לבכות ואבא שלו מיהר לסוכך עליו מפני. סובבתי ראשי אנה ואנה בניסיון נואל לקושש מעט אמפטיה וכלום. התיישבתי מבויש.

לא חלפו אלא כמה שניות, ומישהו התרומם בקופ וצרח:

אל – איי – וי – אי – אר – פי – דאבל או – אל – ליברפול  – אפ – סי.

אלפי אנשים החרו החזיקו אחריו.

אין מסקנה.