תביאו כסף

כפי שידוע לחלק מכם, תיעבתי וסבלתי בכל רגע של משחקי ריו, אבל זה אני לא הם. פשוט לא יכולתי לסבול את החגיגה היח"צנית הנערכת במרחק כמה מאות מטרים מכמה מיליונים שחיים בביוב, אבל ממש לא על זה אני רוצה לדבר.

עם זאת, לא הנחתי לעצמי להחמיץ את תחרויות רכיבת אופני הרים. למה? כי זה הספורט בו אני עוסק באופן רציף וקבוע כבר כחמש עשרה שנים – שלוש ארבע פעמים בשבוע. רחוק שנות אור מהרמה שראינו שם כמובן, אבל בהחלט רציני ומשקיע.

בשל כך יכולתי ליהנות מפריבילגיה השמורה לעוסקים ברצינות בספורט. הצפייה במקצוענים מקנה לך אפשרות לזהות ניואנסים שאינם מנת חלקו של צופה "רגיל". אתה יודע להבין מה עובר עליהם. את השריפה בשריר הארבע ראשי בעליות, את רמת הריכוז והידע הנדרשים בקטעים הטכניים של הרכיבה ואת השפריצים של האדרנלין בירידות תלולות על אבנים ודרדרת, בהן אין כל חשיבות למה שאתה חושב שאתה יודע על רכיבה ואפילו אין אפשרות להפריז בלסמוך על מערכות הבלימה. זו בהחלט חוויה שונה.

ניק פלורוס (בתמונה) מדרום אפריקה, מומחה עולמי לעיצוב מסלולי רכיבת הרים, עיצב גם את מסלול הרכיבה למשחקי ריו. המסלול שעיצב ארך ארבעה ק"מ ושמונה מאות וחמישים מטרים והרוכבים נדרשו להקיפו שבע פעמים. תנ"כי משהו, אבל יפה. בסך הכול שלושים ושלושה ק"מ ותשע מאות וחמישים מטרים של רכיבה, חלקה על מסלולי עפר, עליות, ירידות וכמה קטעים המוגדרים טכניים בהם נזרעו אבנים וסלעים. באחד הקטעים האלה נפלו, די כצפוי, כמה רוכבים, ואחד מהם, הסלובקי פיטר סאגאן – מרוכבי העל של היום בשני ענפי הרכיבה – כביש והרים, אשר נחשב עילוי גדול בשניהם, אף סיים את חלקו ברכיבה מוקדם מהצפוי.

*

שלומי חיימי שייצג את ישראל בריו הוא רוכב פנטסטי. הוא צלח יפה את הקטעים הקשים וסיים את ההקפה הראשונה של המסלול במקום הרביעי ואז. התפוצץ לו צמיג. הצורך בהמתנה להחלפת גלגל דרדר אותו למקום ה 44 בדירוג הכללי, אך משחזר לרכוב, העפיל שוב דרך חמישה עשר מקומות וסיים את הרכיבה במקום ה 29 בדירוג הכללי בזמן של 1:43:30, כעשר דקות אחרי נינו שורטר השוויצרי שסיים במקום הראשון. הישג מעולה ומכובד.

ונשאלת השאלה למה זה קורה דווקא לנו. למה חיימי מתפנצ'ר ושורטר לא, והתשובה פשוטה למדי וזהה לחלוטין לתשובה לשאלה למה ברצלונה מסיימת את העונה בספרד כשהיא במקום גבוה יותר מסלטה ויגו. כסף. הרבה כסף.

*

קיימים שני סוגים של אופני הרים: אופני זנב קשיח (Hard tail), שאינן מצוידות בבולם זעזועים בגלגל אחורי ואופני שיכוך מלא (Full suspension) ששני הגלגלים שלהן משוככים. היתרון של אופניים קשיחות זנב הוא משקלן הקל והיציבות בקטעים בהם נדרש דיווש אינטנסיבי כמו עליות למשל, לעומת המשקל שבולם אחורי מוסיף לאופניים שאמורות להיות קלות ככל שניתן והימנעות מתופעת הבובינג הידועה הקיימת באופני שיכוך מלא היוצרת תנועת על-רוד קפיצית של האופניים בעת הדיווש, מה שבהחלט לא רצוי לרוכב מתחרה, וודאי לא בעליות וקטעים מסלול טכניים זרועי מהמורות ומכשולים.

השאלה האם להעדיף אופנים קלות שאינן מצוידות בבולם זעזועים אחורי ולספוג קשה יותר את הזעזועים המתקבלים מפני המסלול ולהסתכן יותר בפיצוצי צמיגים, או לרכב על אופניי שיכוך מלא כבדות בשניים עד שלושה ק"ג משמעותיים ביותר, "המרככות" את פני השטח ויכולתם להינצל מתקרים גבוהה יותר, כמעט ואינה עומדת בפני רוכבים תחרותיים והתשובה ברורה. ממילא בקטעים הקשים הם עומדים על הדוושות. עם זאת, אני מעריך שהדילמה הזאת בהחלט זוכה לתשומת לב בשלבי התכנון.

*

דילמות מסוג זה כמעט אינן קיימות, או לפחות השפעתן מועטת מאוד ככל שאתה עשיר יותר, או במילים אחרות ככל שהספונסרים שלך משקיעים בך. אני מנחש שנינו שורטר, ולא רק הוא, הגיעו לריו מצוידים באופניים שנבנו ועוצבו במיוחד עבורם מ א עד ת' ואשר בתכנונם נלקחו בחשבון גם אותם קטעים במסלול המאתגרים לא רק את יכולות הרכיבה אלא גם את היכולות הטכניות של האופניים לעמוד בעומסים. אני מעריך שאופניו של שורטר כללו יכולת בלימת זעזועים  גם בגלגל אחורי, אף כי ללא ספק לא מדובר בבולם רגיל כבד.

אני מעריך כי אנשי הצוות של שורטר גם ביקרו ובדקו היטב את המסלול עוד בטרם ניגשו לתכנן את האופניים עליהם ירכב ואת המכלולים המרכיבים אותן וידעו בדיוק מה עומד בפניהם, מה יידרש מהרוכב ומה יידרש מהאופניים. לצורך זה נדרשים משאבים כלכליים שאני לא משוכנע שעמדו לרשות שלומי חיימי.

על אף כי נראה שמדובר במשהו זניח, ברמות האלה יש השפעה מכרעת לתופעות שרוכב שאינו מתחרה לא חש באופן קבוע. אני מקווה מאוד שהעובדה שחיימי חזר עם הישג מצוין ובמקביל התפתחות הפופולאריות של ענף רכיבת אופני ההרים בארץ, יסייעו לבאים אחריו לקבל מימון וחסויות שיצמצמו את הפערים ובהחלט אפשר להסתכל על הדרך שעשה הג'ודו כדוגמא ולהבין שיש לאן לשאוף.