פוסטר אחורי ב"פנדל"

לא זוכר תאריך מדויק. כן זוכר שנה. 1972. הייתי בן 7. לא גיל לקבל בו החלטות הרות גורל. אתה לא מחליט אפילו מה ייכנס לך לצלחת בארוחת ערב. ובכל זאת, בגיל הזה, הוחלט שאהיה, כל החיים, אוהד טוטנהאם. אכלתי אותה.

פוסטר אחורי ב"פנדל". עמוד אחד שמפריד בין חיים מאושרים לבין לאהוד טוטנהאם. יכולתי לא ללכת לחנות של "הזקן" ברחובות; אמא שלי ז"ל יכלה לומר שאין לה כסף, אבל היא אף פעם לא שיקרה; אבא שלי ייבדל לחיים ארוכים יכל לומר שהוא מעדיף שאקרא ספר. בכל יום אחר הוא אמר את זה. בחיי. חוץ מאותו יום; צ'יקו יכל לתת לי מכות בבית-ספר, לשבור לי יד ולשלוח אותי עם אמא לקופת חולים. עד שהיינו גומרים עם הגבס, כל הגליונות אצל "הזקן" כבר היו אוזלים ובשבוע שלאחר מכן בטח היה פוסטר אחורי של מנצ'סטר יונייטד. דווקא באותו יום הוא החליט שאני לא שווה מכות. כל כך הרבה אפשרויות טובות, ואני הלכתי לקנות "פנדל".

האליפות האחרונה הושגה בעשור שלפני. ב- 1972 זה לא נראה כל כך גרוע וכל כך חסר עתיד. הילד אומר לעצמו, כולה עשור. כל עונה קבוצה אחרת לוקחת אליפות. יבוא גם התור שלנו. בכל זאת, פיטרס, צ'יברס, ג'נינגס. שחקנים. מה, לא יביאו אליפות?

לא. ואלה שאחריהם בטח לא. ואז הגיעו גאזה, והודל, ובא ליניקר, והיו גם שני אלופי עולם מארגנטינה, וקלינסמן. וגם הם לא. וככה, 44 שנה. לא, לא ולא.

יש גביע (פה ושם), יש אירופה (שם ופה), אבל אין אליפות. גם עם המנגינה של "לנר ולבשמים", וגם בביצוע האהוב עלי מכל, זה של אורי רווח, שגילו בערך כגיל אהדתי לטוטנהאם, זה לא נשמע יותר טוב. אין אליפות.

מתי תהיה? לסטר לקחה, אז אולי גם אנחנו? תור הזהב: עכשיו תורנו? יש לי עוד 69 שנה עד ל- 120. אולי הרפואה תתקדם ואזכה לקצת יותר. היא תבוא, האליפות? כמו שבאה מ- 1972 ועד היום. רק שהיום אני כבר לא ילד והעתיד עושה עלי פחות רושם.

*

להיות אוהד טוטנהאם. חתיכת גורל. המחלה שמעבר לכביש חוגגת עלינו כל שנה. אפילו שם, די מצחיק חייבים להודות, הם מצאו ל"חג" הזה. ליום שבו טוטנהאם מאבדת סיכוי תאורטי לעבור אותם. והם חוגגים אותו. כל שנה מאז שהמציאו אותו, הם חוגגים. דווקא בהקשר שלהם הרפואה כן מתקדמת, ומאריכה להם את החיים למרות שהם, כאמור, מחלה. שימותו. מטאפורית, זאת אומרת, כי מה שווה לאהוד טוטנהאם אם לא תוכל לנצח את ארסנל פעם בעשר שנים? בשביל מה לחיות?

פתאום, כשמדובר בהמצאת שמות לחגים פיקטיביים, ולא בשוק ההעברות, הם יצירתיים. מחלה. אפילו בעונה שעברה, שבה כבר באמת חשבנו שהנה, הפעם לא יחגגו, חגגו. ועוד במחזור האחרון. עונה מדהימה. באמת, מאמן ענק. מהטובים שיש. סגל יוצא דופן. שוער נבחרת צרפת. הגנה בטון. קישור יצירתי. סקורר אדיר. יציבות לאחר דשדוש קצר בהתחלה, ועד הסוף. כמעט עד הסוף, זאת אומרת. כי בסוף הפסדנו לניוקאסל שכבר ירדה. מי מפסיד לניוקאסל כשהוא צריך נקודות? אנחנו. והמחלה עברה אותנו.

אז אתמול החלה עונה חדשה. עם אילו מחשבות מתחילים עונה חדשה? משחק ראשון נגד אברטון בחוץ. לחשוב כמו קבוצה גדולה וללכת על ניצחון? יש דברים חזקים מאיתנו. הרגלים ישנים מתים בקושי, כמו שאומרים. ובכן, גודיסון פארק הוא אחד המגרשים הכי קשים בליגה, וזה היה מחזור ראשון, והחבר'ה היו עייפים מהיורו, והרכש עדיין לא הושלם. אז תיקו. תוצאה סבירה. מה, לא?