לאומיות או למות – תומר חרוב

יום שני. שבע בערב. פתח תקוה. חיכו שהאולמפיאדה תסתיים כדי שאפשר יהיה לעבור לדבר האמיתי, פתיחת הליגה הלאומית. יום שני, שבע בערב.

תחשבו קצת על השעה הזו, מה נראה לכם שאנשים אמורים לעשות ביום כזה, בשעה כזו? הם אמורים לחזור מהעבודה, לבלות קצת עם הילדים אם יש להם, להירגע מהפקקים שעיכבו אותם, אולי להתחיל לחתוך ירקות לארוחת ערב. אולי יש משהו בטלוויזיה, אולי מתארגנים ליציאה, אולי שעה שמחה בבאר בתל אביב אחרי העבודה. הם לא נוסעים לפתח תקוה מבחירה, כלומר לא הנורמלים ביניהם.

אבל המנהלת לא רוצה שהאוהדים הנורמלים יגיעו, היא לא רוצה שהם יביאו את הילדים, היא רוצה עוד משחק לטוטו ביום שני. כי הכדורגל הישראלי הוא לפני הכל ענף הימורים. אם הכדורגל הוא דת, אז הכדורגל האנגלי הוא כנסייה אוונגליסטית מוגזמת שיש לה קצת יותר מידי כסף לפזר בעולם והכדורגל הישראלי הוא הרבנות, סתם מוסד ארכאי ומיושן שלא מבין שהעולם השתנה ועם כל האלטרנטיבות מסביב אין סיבה שמישהו פרט ללקוחות השבויים שלו (שגם להם נמאס לאט לאט) ירצה להתקרב אליו.

*

ובכל זאת יום שני ובכל זאת פתח תקוה. פותחים עונה עם הקלאסיקו של הליגה הלאומית, שתי האימפריות שחולקות אחת עשרה אליפויות, עשרות ערבויות דמה בבקרה, כמה בעלים ויושבי ראש הזויים ואינטרסנטים ושתי מחלקות נוער לתפארת יענקלה שחר. הפועל פ"ת ומכבי נתניה מביטות זו על זו במראה כמו היו גראוצ'ו מרקס ב'מרק ברווז', האחת מתרסקת והשניה אחריה, האחת מתרפקת על עברה והשניה בעקבותיה. וזה נחמד שיש אחות כזו, אחות שהיא קצת איטית וצולעת בדיוק כמוך, שמבינה אותך כמו שאתה מבין את עצמך, שחולקת איתך את החוויות מהמגרש בלוד אבל גם יודעת מה זה להיות שם למעלה ותמיד מרגישה שהיא עדיין שם, אפילו אם עברו עשרות שנים מאז שזה היה באמת.

*

כי התודעה הכוזבת היא הבסיס של הליגה הזו והיא הדבר היחידי שיכול להחזיק בה אוהדי כדורגל. כולם הרי יודעים שהיא מכורה (ומי שלא, שיקראת את הכתבה של  דור בלך) ושאפשר לעשות בה מה שרוצים, בין אם זה לא לשלם משכורות (טוב, זה אפשר גם בהפועל ת"א) ובין אם לתקוע משחק בשעה מאוד לא נוחה לציבור. היא קוץ בתחת בשביל כולם, אף אחד לא רוצה להישאר בה (חוץ ממוכרי המשחקים כמובן). אם לליגה א' יש איזו הילה רומנטית וליגת העל מנסה לייצר ארומה של מקצוענות, הליגה הלאומית היא ישראל הארד קור ללא פילטר, היא הסלאמס של הכדורגל הישראלי, הכיתה הטיפולית, הצור לביקורת דרכונים בכניסה לנתב"ג, הג'חנון במיקרוגל, הבירה בבקבוק פלסטיק, היא חדר המדרגות/פינת העישון של משרד הפנים.

ובכל זאת אין מקום אחר שאני מעדיף להיות בו ביום שני בשבע בערב…